דווקא ביום הזה אתה מנהל איתי חשבונות ??

לא צריך חוויות מטלטלות בחיים כדי שנוכל לנהל דיאלוג אחר ביננו בלי שכל העולם ואחותו יבינו שמותר לצרוח אחד על השנייה ואח"כ ….שוב לחייך ולדבר – מותר ככה. זו השפה שלנו. בראנו לנו שפה שמותר לצעוק ולכעוס – אחר כך….לנשום עמוק ולחזור לחייך ולחבק….מן סידור כזה שנכון לשנינו. שפה מוזרה שמסתכלים מהצד לפעמים…..

בחורה עם מחשב נייד

אחלה של יום בחרת לך כדי לנהל איתי חשבונות. פתאום דחוף לך להזכיר לי מה לא עשיתי, מה עשיתי באיחור, מה הבטחתי שאני אעשה ולא עשיתי, מתי שיניתי את דעתי ולמה לא דיברנו על זה קודם ? מזל…כמעט מבחן פסיכומטרי עם כל כך הרבה שאלות ותהיות הרות עולם…הללו – תן לבוא הבייתה, להכין לי קפה, לייצר לי שלוש דקות של שקט ואחר כך תבוא ותוכיח לי שאני לא בסדר…יאללה, אני מכירה את זה ולמדתי לתת לך להקיא את כל ה"למה" הזה. בערך חמש דקות ואנחנו סיימנו את מבחן ה"למה" ….ועכשיו אפשר להתחיל את החיים בשקט ובחיבוק.
אין לי כח לשאול אותך אפילו איך עבר היום ? אני מותשת מדי כדי לברר איתך אם עשית משהו מעניין ואם הספקת לשלם בבנק את החשבונות. אין לי כח. יש ימים כאלה שאפילו לקחת נשימה ארוכה כדי לברר את מה שצריך – אני פשוט לא מסוגלת. אני מרגישה כמו סמרטוט רצפה שהכניסו אותו למכונת כביסה לתוכנית סחיטה.
אתה הרי יודע שאני עוברת ימים קשים , ימים מרסקים גם פיזית וגם נפשית. אתה הרי מכיר את הנפשות הפועלות שבדיוק כולם יצאו לחופש (וזה בסדר ולגטימי ואף אחד לא צריך להפוך סדרי עולם בשבילי…באמת) – אבל העניין הוא שזה ממש יצא בעיתוי מחורבן והכי גרוע זה שאני לא יכולה להרגיש מאוכזבת או לכעוס על מישהו כי אף אחד לא צריך לשים את החיים במצב של ברקס בגלל המצב הכמעט בלתי אפשרי שאני מתפקדת בו.
חשוב לי שאתה לא תגרר לתוך הסיטואציה, חשוב לי שאתה תשמור על השפיות, שתהייה העוגן שלי, שאני אדע שאתה תעזור לי שאבקש, חשוב לי לדעת שאני יכולה לבקש בלי להרגיש שאתה עושה לי טובה. ביקשתי ממך שלא לרחם עליי, שתהיי לידי ולצידי, שתאפשר לי להתמודד, שתאסוף אותי כשאני מתרסקת והופכת להיות קוביות לגו קטנות וצריך לבנות אותי מחדש כדי להמשיך הלאה…
אתה עושה עבודה נפלאה – אתה מלא חמלה ואהבה ומצליח להכיל אותי אבל מאפשר לי את המרחב והשקט שאני זקוקה לו. אני שמחה שבתוך כל הכאוס הזה אתה גם כועס עליי – זה אולי נשמע מוזר וביזרי, אבל ה"חשבונות" האלה, השגרה הזו, מזכירה לי שהעולם לא חדל ללכת, שאנשים עדיין צוחקים, יש כאלה שמקטרים ואתה – כמו שאתה נוהג תמיד לפעמים מקטר ולפעמים עוטף באהבה. אתה עושה את זה בשפה שלך כי אתה יודע ומרגיש שאני זקוקה לשפה המשותפת לנו.
בשפה שבנינו לנו גם אם היא מורכבת לפעמים ממריבות קטנות אבל גם מהתפייסויות , מן אקורדיאון כזה שמקרב ומרחק…שנותן לי את המרחב הבטוח אבל גם מאפשר לי להתרחק ואתה לא דופק לי פוזה וממלא אותי רגשי אשם. איך גדלנו ובנינו לנו שפה, איך היינו חכמים בשביל לקיים את הדיאלוג הזה. לפעמים אני מודה לאלוהים שלמדנו לדבר בשפה שלנו, שלא העתקנו שפה קיימת, שהקודים שלנו הם רק שלנו. צריך שיהיה שלנו. גם הצעקות שלנו – הם רק שלנו.
איך פרופורציות משתנות בחיים, יא – אללה.
לא הייתי צריכה את החוויה המטלטלת הזו, זו שהרעידה לי את אמות הסיפין כדי לקבל פרופורציות, כדי לראות על איזה שטויות אני מתעצבנת ולפעמים משלמת מחירים יקרים כל כך. אני לא זוכרת את זה ביום יום כשאני צורחת על הבנקאי "האישי" שלי או על חברת הסלולר – אני יודעת רק לחשוב כמה דקות אחרי שסגרתי את הטלפון כמה אני מטומטמת ועל מה ועל מי אני צועקת. אחרי שכבר צרחתי אני שואלת את עצמי – אם מישהו היה שווה את הצרחות והעצבים האלה….טיפה מאוחר מדי, טיפה מאוחר מדי. מתי לעזאזל אני אלמד את זה?
גם בבית חולים כשאני רואה את אמא , אתמול ראיתי בפעם הראשונה את המבט העצוב הזה, את המבט הכאוב ואת הדמעה בזוית העין. איזו אידיוטית אני (לפעמים אני תוהה כמה אידיוטית אני יכולה להיות…מסתבר שלא מעט ) – אני שואלת אותה : אמא, למה את בוכה. כאילו שאני לא יודעת. כואב לי היא אומרת – ואני מתכווצת עם המילים האלה. אמא שלי בחיים לא אמרה אותן ואם היא השתמשה בהן אתמול אז באמת באמת כואב לי שכואב לה כל כך.
אני יוצאת מבית החולים מרוסקת ודומעת והדלתות שנפתחות בשקט החרישי הזה – מעצבנות אותי. בעצם הכל מעצבן ומכעיס אותי. השקט שהדלתות נפתחות להן הופך להיות מרעיש."לא רוצה, כמו ילדה קטנה אני רוצה לרקוע ברגליים ולצרוח "שוברים את הכלים – לא משחקים".
פתחתי את הדלת ואתה ראית אותי בקוביות המפוזרות האלה של הלגו. לא אמרת כלום. ידעת שהשתיקה שלך היא המוסיקה של המילים שאני רוצה לשמוע. ידעת את זה – כי ככה דיברנו וזו השפה שבראנו לנו. לפעמים אנחנו עושים דברים טובים. המים באמבטיה היו קצת חמים מדיי והתחלתי לצעוק עלייך אם אתה לא יודע איזה טמפרטורה של מים אני אוהבת . קצת שתקת אבל באיזשהו שלב החלטת שזה בסדר, וגם לך מותר לצרוח עליי….תראי איזה בלאגן השארת בבוקר, שכחת להשאיר רשימת קניות. כן, אני יודע שאת טרודה והכל…ואני כאן עושה את המקסימום שאני יכול….אבל אני לא יכול הכל…תאפשרי  לי לתת לך יד, לעזור.
אל תעצבן אותי אני אומרת. פתאום אתה הופך להיות האביר על הסוס הלבן. תפסיק להיות נחמד. תתחיל להיות בן אדם רגיל. אל תתחיל עכשיו לברוא שפה חדשה , שפה של רחמים. לא רוצה. רוצה את המילים והמשפטים שלנו. שמשהו בחיים יהיה נורמלי.
תודה לאל….חזרנו לשפיות – אפשר גם לצעוק , לא צריך ללכת על קצות אצבעות.