דברים שרואים משם

ברגע כשחוויתי את הסיטואציה ידעתי שאכתוב על זה טור. לא חשבתי שייקח לי שבועיים להוציא אותו "לאור", אבל זה כנראה חלק מהחוויה החזקה. לפעמים צריך לתת לדברים לשקוע, לפני שהם הופכים לתובנה כתובה.

״אני עולה עם אחי״, ״אני עם אמא שלי״, ואיך שהוא נשארתי לבדי. שנייה לפני שהוא מגיע, מתחבטת עם עצמי אם לרדת או לעלות ואז היא אמרה: ״תתחברי לעצמך קצת. תיהני מזה״ ונתתי קפיצה.

אומץ. פחד. לבד. לאט לאט עולה. המון לבן מסביב. מחשבה ועוד מחשבה. אפילו מהקור התעלמתי מרוב שלא האמנתי למה שאני חווה.

808e28ba-66f1-4ef1-8041-4389944d603e

לא יודעת מה אתכם, אבל אני חיה במירוץ. מפה לשם, משימה ועוד משימה, מהעבודה לילדים ומהילדים למשימה הבאה. לפעמים משימות ״חובה״ ולפעמים משימות ״זכות״ (בכוונה לא רשות) – אבל בטח שבאמצע היום לא אעצור לרגע את שיא המירוץ לטובת איזו ״שטות״.

והאפשרות הזאת, פתאום, לשבת לי על ספסל ולהביט סביב, גרמה לי רגע לעצור ולחשוב על מה נדרש מאיתנו בשביל כל הטוב הזה להקריב.

הרצון הזה לעשות גם וגם, אפילו אם זה אומר לרגע לא לעצור וחס וחלילה לא לפספס את הדבר הבא בתור.

את 2019 הבטחתי לעצמי שאני פותחת אחרת. הבטחתי לעצמי שהשנה אני משחררת.

מאתגרת את עצמי לצאת מהגבולות בהם אני מאמינה, גם אם זה דורש ממני לעתים לבחור בדרך שונה.

מאז עברה לה תקופה לא קצרה (בשבילי) וברכבל, שם למעלה בהר החרמון, אספתי לעצמי כמה תובנות, המתחברות להחלטה איך אני בוחרת את השנה הקרובה לחוות:

1. לא לנסות לשנות אנשים – לקבל אותם כמו שהם וגם אם אני בטוחה שאני יכולה לעזור או לתת איזה שהוא ערך מוסף מהאמונות או הדרך שלי, לוותר מראש. כנראה שהם זה לא אני.

2. אם כבר, להשתנות בעצמי – איפה שממש חשוב לי שדברים יהיו אחרת, אני יכולה להתאמץ ולהשתנות. רק מה שבשליטה שלי הוא באחריותי.

3. לשים מסביבי רק את מי שמעוניין להיות – מבחינתי זה הכי לשחרר. לא לצפות. קשרים שלא מקבלים השקעה הדדית, כנראה לא צריכים להיות חלק מהשגרה היומיומית.

4. להשאיר ציפיות לכריות – אין משמעות לטייטל, לוותק החברות או לקרבה. יש משמעות למי שרוצה להיות חלק מאיתנו בשגרה. ודווקא ממי שאנחנו הכי לא מצפים, אנו יכולים פתאום לקבל "בוסט" של אנרגיה, הכלה וחיזוקים.

5. לעבוד בהגשמת חלומות – הם לא יתגשמו לבד. אף אחד לא ידחוף אותם קדימה בשבילי. הרי בתכל׳ס, אלו החלומות שלי!

6. להשקיע בילדים ובחוויות – זה ה"דבר" במרכזי החיים וכתבתי על טור שלם פעם שעברה: ״מיומנה של אמא״.

7. לפזר חיבוקים לאהובים שלי – זה לא מובן מאליו לאהוב וגם לא לחבק. וזה נותן כח להמשיך. מחזק.

 

יצאתי קצת כבדה, אבל אני מתחילה לאהוב את 2019 ככה. שנה כנה. 

כנראה שטיול לחרמון עם 2 ילדים גדולים, ללא ילד קטן שלא רצה לבוא כי החליט שיהיה לו קר ונשאר עם אבא באהבה, כבר הוציא אותי מסביבת הנוחות המוכרת לי בשגרה.

כשמוסיפים לזה נהיגה ארוכה של כמה שעות, חלקן מאורות יותר, חלקן "קצת" פחות… ועוד איזו חוויה מפתיעה עם נשימות עמוקות של "אמא פה ילדים, שום דבר לא קרה" – הוכיחו לי עם קבלות (תרתי משמע) שגם בלי 2 גלגלים, אפשר להגיע ליעד ולהמשיך במשימה.

(כן, כן – נכנסתי לבור באמצע הנהיגה והמשכתי הלאה ״כאילו״ – רק כאילו! דבר לא קרה)

f48ea933-2981-4e9a-8aa8-6fbcdb67c802

והמסקנה הכי הכי חשובה:

גיליתי שאם אני רוצה לעשות טוב לאהובים שלי, גם שזה משנה חלק מעקרונות חיי, אני בהחלט יכולה.

כי בסוף, מה שבאמת חשוב בחיים, זה #לבחור_נכון ולהיות מוקפת בחברה טובה.

ואם אתם ממש ממש סקרנים איך הגעתי ליעד בלי 2 גלגלים?
לחרמון הגעתי עם כל החבר'ה הטובים ובזמן הזה הפעלתי כמה קשרים של אנשים אהובים, סגרתי עם אחמד שיטפל לי ב"עבודת היצירה" וכשהגעתי הביתה בשלום עם הגלגלים החדשים, הוספתי לי עוד פתק למגירה.

והנה, בלי לשים לב, חזרתי לאותה מסקנה – גם מהדרך בה בחרתי לטפל בבעיה ה"קטנה" שנוצרה לי בהפתעה:

אם אני רוצה לעשות טוב לאהובים שלי, גם שזה משנה חלק מעקרונות חיי, אני בהחלט יכולה.
בסוף, מה שבאמת חשוב בחיים, זה #לבחור_נכון ולהיות מוקפת בחברה טובה.

האישה
בת 37, אמא ל-3 גברברים. אשת איש ואשת קריירה. משתדלת תמיד לעשות "גם וגם" - לרצות את עצמי, ואת כולם. מאמינה בהגשמת חלומות, גם אם בדרך יש הפתעות לא צפויות.