דברים שרואים מפה לא רואים משם

Owning our story can be hard but not nearly as difficult as spending our lives running from it. Embracing our vulnerabilities is risky but not nearly as dangerous as giving up on love and belonging and joy. Only when we are brave enough to explore the darkness will we discover the infinite power of our light.
― Brené Brown

״השבוע ירית לכול הכיוונים!״ אמר לי חבר קרוב, לאור הפעילות והחשיפה בפייסבוק.
״יריתי לכול הכיוונים?! אתה רציני !?״ שאלתי, קצת מופתעת מהאמירה.
לירות לכול הכיוונים הרגיש לי כביטוי המתארמשהו שאין מאחוריו חשיבה, לא מובנה, מבוהל וחסר שליטה…
״ממש לא יריתי לכול הכיוונים, במונחי מלחמה, כיוונתי ממוקד, במונחי שלום שילחתי את לחמי על פני המים,
אחרי זמן אפייה מדויק״
הוא כמובן אמר זאת באופן של התפעלות והערכה,
אך אותי זה הוביל לחשוב עד כמה המציאות בהרבה יותר מורכבת מתמונה או פוסט בפייסבוק,
שם יש קלוז אפ רגעי של הרגע,
ללא ידיעה מה עמד או עומד מאחורי הכתיבה והתמונה.
מאחורי ההצלחה
כי מאחורי הפרסום העכשווי והיציאה עם החשיפה,
עומדות שנים של טיפול, ונפילות,
החלטות שגויות אך גם מייטיבות,
רגעים של קושי שכללו התבודדות ושתיקה,
רגעים בהם האפלה הייתה נצחית,
קודרת ולא פשוטה.
וגם היום שהמסע ממשיך, יש עוד רגעים של ברירות מחדל ראשוניות,
רגעים של ״באמא שלכם עזבו אותי, העולם הזה גדול עליי בכמה מידות״
רגעים שמתמוססים עם הבחירה לחייך ולחיות.
בידיעה שזה רגעים ולא עובדות גמורות.
רגע שחולף, כענן מתחלף
רגע שחולף, כענן מתחלף
כי אם לומר את האמת בהרבה יותר נוח ובהרבה יותר נחמד היה להשאיר את עצמי עם הטייטל המרתוניסטית,
יש בזה סקס אפיל וסמל סטטוס שפותח דלתות,
אך הייתי אנורקטית, שאף עתה מתמודדת עם שאלות בנושא דימוי גוף בשאלה מה זה להיות ראויה לחיות, לאהבה, להגשמה?
ורק כשהבנתי שאני לא רק זה או רק דבר אחר, הבנתי שאני יכולה לעמוד בגאון ולספר כיצד מילדות החרדות היו שם משוחררות רסן ומאיימות לפרק כשהן הטילו אימה.
בין ייאוש לתקווה
בין ייאוש לתקווה
אז נכון שהיום אני מרגישה חזקה,
לא חושבת שאמיצה אך כן יותר נחושה,
עם רגעי התמודדות
אך מאושרת עם עסקת החבילה
מה שמאפשר לי לשים את חולשותיי לצד חוזקותיי-
חשופה.
ואין זה שיר הלל לעצמי,
או רצון לשמוע ״וואו כול הכבוד״
הקפתם אותי השבוע בשפע קסום של אהבה
אלא להעביר מסר שהחיים הם לא שחור לבן או אפור
ומה שפייסבוק מראה זה רק קצה הקרחון,
ושאין בי משהו ייחודי,
אלא רק רצון יחיד,
לחיות ולא לנשום או רק לשרוד,
ללמוד ולהשתפר כול יום קצת ממה שהייתי קודם
ולדעת שאני דואגת לעצמי
אך גם נמצאת עם אחרים בדיאלוג.
דיאלוג כנה, ללא מסכות, שם כול אחד ראוי להשמע ולהראות, ללא תוויות או תגיות.
אסיים במילות השיר
״מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני…
מי שמביט בי מאחור יכול בקלות לחשוב ש….״
ואני אוסיף ״הוא יודע מי אני…
״גם אם הוא לא…
מאחלת לכולם שבת שלום
עם שקט משריפות חיצוניות ופנימיות.
#your_rhythm_run__life
#שלמה_לאמושלמת
מי שמביט מי מאחור...לא יודע מי אני
מי שמביט מי מאחור…לא יודע מי אני
Ready2Be
נולדתי לרוץ ונולדתי לאהוב ופתאום גיליתי שנולדתי לכתוב, בנוסף לאהבה לשלושת הדברים, החל לבעור בי הרצון לשתף בתהליך שלי כיזמית חברתית בצעדיה הראשונים. אז נכון שעל הכתוב אני בת 37 ובהכשרתי מהנדסת תעשייה וניהול, אך בפועל אני ילדה אינדיאנית נצחית שמאמינה כי על ידי אותנטיות וכנות ניתן ללמוד, לצמוח לשנות ולהשתנות. יוצאת למסע אישי וחברתי של דיאלוג וירטואלי, מול עצמי מולכם/ן , אשמח אם תצטרפו למסע