הרצון שהורה יהיה מטופל כל הזמן, מושגח, שהמצפון ישקוט, שהחיים יחזרו למסלול שיש בו יותר שקט פוגש פעמים רבות חוסר רצון ואפילו התנגדות גדולה של ההורה
"עם שחר יגורו בו זרים ואנחנו עם כל הזיכרונות נעלמים" / מני בגר
***
עברנו בית. גדלנו.
כשעוברים מבית לבית כל פעולה שקשורה במעבר מקפלת בתוכה אמירה: יש דברים שלא מוותרים עליהם, יש זיכרונות שלא נמדדים בכסף או משקל או מספר ארגזים, הספרים ממשיכים איתנו, יש חלומות שכדאי לחשב עבורם מסלול חדש, האהיל יכול להישאר בינתיים במחסן, וואו כמה זמן לא השתמשתי בכלי הזה, זאת מידה שכבר לא אהיה, משטח החתלה כבר לא נצטרך ועוד ועוד.
מחשבות, אמירות, פרידות וסוג של אובדנים.
למסור שקית מלאה של ג'ינסים היא מחשבה, הבנה שיש דברים שלא יקרו יותר, דברים שלא אהיה יותר. הצד הקסום של זה הוא זה שאומר אני בדרך חדשה לגמרי, בקרוב אהיה מישהי שעוד לא הייתי, יש דברים שאני עוד לא יודעת ויש לי עוד דרך לעשות.
זה היה לא פשוט לעבור ולהיפרד, גם כשנפרדתי מתוך בחירה והשלמה. ההסכמה להפסיק להיאחז הייתה המשמעותית. זה הרגיש לפעמים כמו עמידה מעל ואדי. רגל אחת עומדת מעל צוק אחד מוכר ידוע ונוח והרגל השנייה דורכת כבר במחר ומי יודע מה יש שם?
***
ההתבוננות המעמיקה בכל נושא המעבר צפה אצלי בעקבות מספר פניות באותו נושא באותו שבוע: "אנחנו רוצים להכניס את אמא/אבא שלי לבית אבות והיא/הוא לא רוצה".
זו אחת הסוגיות הכי בוערות בנפשם של בני משפחה של קשישים.
הרצון שהורה יהיה מטופל כל הזמן, מושגח, שהמצפון ישקוט, שהחיים יחזרו למסלול שיש בו יותר שקט פוגש פעמים רבות חוסר רצון ואפילו התנגדות גדולה של ההורה.
אני עוצרת לרגע כדי להבהיר שהכנסה לבית אבות או כל מסגרת צריכה להיעשות ממגוון של שיקולים שחלקם מקצועיים וקשורים ותלויים במצבו הרפואי והקוגניטיבי של הקשיש ואין בפוסט זה כדי להגיד על היות הצעד הזה נכון או לא. כל צעד צריך להיבחן לגופו בצורה מעמיקה וזה עניין לספר שלם.
חשוב לי להציג את הצד הרגשי שלפעמים קל מאד להתעלם ממנו כשמולנו עומד קשיש או קשישה שמתוך העיניים שלנו נאחזים כביכול בחפצים ובקירות.
אז אני חוזרת ומזכירה שבתהליך מעבר הדירה שלנו נפרדתי ממקום וחפצים ותפיסות והרגלים לטובת סט חדש לגמרי. בית גדול עם קליניקה חדשה והבטחה רעננה לקראת העתיד.
עבור קשישים זה לעולם לא רק חפצים וקירות. כשקשיש עומד לעזוב את כל מה שמוכר לו ולהיכנס לבית אבות מתוך ידיעה ברורה שהפרידה מכל מה שמוכר היא לא זמנית והיא לא לטובת צמיחה או הבטחה רעננה לקראת העתיד יש בזה קושי עצום.
לקפל בית עם כל הזיכרונות והאמירות והתובנות זו פרידה מאד מאד קשה. זו פרידה ממי שהיינו.
אין בכוונתי להתערב בהחלטה של אף אחד, לא מתכוונת להקשות או להעיק מצפונית, רוצה רק להזמין אתכם לחשוב רגע מתוך ראשו ונפשו של קשיש שמתמודד עם הפרידה המורכבת הזו
תוך כדי שהוא שומע משפטים כמו "תכיר אנשים חדשים", "יהיו לך חוגים ופעילויות", שמעתי שיש שם הרצאות מעולות" והמשפטים האלה עוברים מאוזן לאוזן ומשם חזרה לחלל הפתוח.
חשבו מה זה אומר לאדם על עצמו,
חשבו מה זה אומר לאדם כשהילדים שלו משכנעים אותו שהפרידה הזו היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לו וזה עוד הרבה לפני שאפשר לחשוב על המשמעות של העתיד והאתגרים הנפשיים בזקנה שכוללים רצון לשמור על הקיים, להימנע עד כמה שניתן משינויים והרגשה קבועה של אובדן מתמשך.
מזמינה אתכם לעצור רגע, להכניס הכל לארגזים דמיוניים ולהיפרד מכל מה שאתם יודעים. כשאתם מרגישים בגוף מה זה אומר – לכו לדבר עם ההורים שלכם על מעבר למסגרת טובה יותר עבורם.
כשתחושו בגוף שלכם מה זה אומר ואיך זה מרגיש, גם השיחה עם ההורה תיעשה ממקום אחר לגמרי. ספרו להם באותנטיות על החששות שלכם, היו כנים בנוגע ליכולת שלכם לטפל בהם כפי שצריך, כפי שהם רוצים, היו כנים עם עצמכם לגבי היכולות שלכם, שאלו אותם ממה הם חוששים, שאלו אותם ב ב ק ש ה מה הם היו רוצים עבור עצמם, תקשיבו לזה, תהיו עם זה, אל תימנעו מהשאלה לגבי הרצון של ההורה רק מפחד מהתשובה, יש תמיד עוד אפשרויות שלא חשבתם עליהם.
גם עבור קשישים דמנטיים המעבר הוא קשה מאד, גם אם נדמה שגם ככה אין להם מושג איפה הם נמצאים רוב הזמן, אף אחד לא יודע עדיין מה קורה בנפשו של קשיש דמנטי שלא זוכר לדבר בין היתר.
היו טובים ועדינים, גם כלפיי ההורה וגם כלפי עצמכם, בפרידה הזאת יש גם אמירה לגביכם וצריך לעצור, להסתכל ולעבד את זה.
***
אני כאן kerenb11@gmail.com.
[youtube JmWFEufmPvQ]