גשם

2.5.2010

התעורתי משנת הצהריים השניהשלי בפורט א פרינס. יושבת מול המחשב וכותבת את שני הפוסטים שאני רוצה להעלות לאינטרנט. פתאום הגשם מתחיל לרדת, מכה את האדמה ואת כל מי שעליה. יש לגשם פה אופי של פתע, ובדרך כלל פתע לא מתאים. בנוסף לזה הוא גשם אכזרי, כמו רצף של שברי ענן שמטביעים הכל. היום זה משולב עם סופת ברקים, וכל התקשורת האלחוטית נפלה.

ובכל פעם המחשבות על ערי האוהלים והאנשים ששם, וכל פעם להתעורר בבוקר שאחרי ולגלות שהם בסדר, ורק מעט נהרס, להתפלא ולהודות.

וכבר הלכתי פה יחפה בגשם, בלי לרוץ.

שחיתי בבריכה בגשם וזה היה מגניב, כמו ילדות {childhood}.

לקלוט שיורדים פה קצת יותר מ-2000 מ"מ גשם בשנה ועדיין יש להם בעיות מים, ואין תשתית ביוב.

לברך על זה שהבארות מתמלאים ויהיו לכולם מים לשתות.

לשבת בחדר ולשמוע את הגשם דופק על החלונות.

ולהתפלל שגם מחר השמש תייבש מהר את הכל.

גשם 9.5.2010

צהריים, צרחות של המוני אנשים מעבר לחומת האבנים. הגשם לא מפסיק לרדת כבר חמש שעות.

אני יוצאת מהחדר, לבושה במעיל גשם, ומגלה שיש חלון בחומה שמפרידה ביני לבין הרחוב.

אנשים עומדים בגשם, משני צידי הנחל הקטן שתמיד נראה היה לי יבש וחסר משמעות.

הנחל שוטף כמו הבניאס אחרי עונת גשמים שלמה. מסתבר שבכל שנה הנחל עולה על גדותיו, אנשים נתקעים משני צידיו בלי יכולת להגיע הביתה. לפעמים בתים נשטפים וילדים לא מגיעים ללימודים ימים ארוכים.

והמדינה לא עושה דבר.

לפני כמה שנים נמחק כפר שלם בהאיטי בגלל נחל שעלה על גדותיו. וגם שם, מי ששרד בנה את בתיו קצת רחוק יותר מהנחל. שרידי הספור הם בית קברות וכנסיה שנשטפו באפיק.

וכל שנה מחדש. ונדמה שלאף אחד לא איכפת שם למעלה במסדרונות מנהלי המדינה.

והאנשים "מתרגלים" למצב הזה, ורק צועקים.

גם כאלו שיש להם בית צועקים, קצת יותר בשקט.

כי כמו שאמרה לי קלייר, בכל שנה מישהו מת בגלל הגשם, ולפעמים אילו אנשים שמכירים.