האיראנים גרמו לי לשנות הרגלים. מאז שהחלו בתוכנית המהפכנית שלהם לנטוע פטריות זמניות בערי העולם, הבנתי שהעתיד נמצא ונעצר שם. בגרעין.
מבלי משים התחלתי לדבר ולפעול גרעינית. בבוקר קפה מגורען, במשך היום מסתובב עם גרעינים שחורים בכיס ובערב מבלה בקרב המשפחה הגרעינית שלי.
בנוסף, מאמץ לי בני גרעין, נכנס לגרעון תקציבי וגורע מעובדיי זכויות על היותם גרועים.
בשבת יוצא לטיול משפחתי בדימונה, עצירת צהריים בנחל שורק וארוחת ערב במקום שהס מלפרסם.
עוקב באדיקות אחר כל מוט אורניום ומקל קינמון, מפענח תצלומי אויר ורורשך ומתנחם בעובדה שבטח יש לנו תשובה מוחצת לנושא.
..לאור "הצלחת" תשובותינו לאיומי האזור החלטתי להתגייס לטובת האומה והעולם. אתאמץ ואפתח פתרונות ותשובות למעני ולמען כולנו.
בילדותי, מומחיותי התרכזה בהטלת פצצות מים מגג בתים ולעיתים בפצצות סירחון בכיתות הומות. אבל לנוכח האיום המרצד מולנו הבנתי שנחוץ פיתרון חדש ומתוחכם.
הקלדתי ב"גוגל" : "הצילו"..אלפי אתרים הציעו את עזרתם. החל מכמוסות "אקמול ודי לסבול" וכלה בגלולות של היום שאחרי. בין לבין מצאתי גם עצות לבניית מקלט אטומי מיריעות ברזנט ופרסומת לתכשיר לעצירת הנשורת.
עם המידע הרב שצברתי, נסעתי לעפולה על מנת לקבל מעט השראה בממלכת הגרעין של ישראל. אני יושב לי באוטובוס, מחובק בעל כורחי עם גולנצ'יק שנרדם על צווארי הלח. כמה דקות קודם שטח הוא בפניי (פיזית) את אכזבתו על שלא הגיע ל"אגוז" בגלל בעיות שיניים.
"עפולה!" קרא הנהג ללא שום התחשבות בביטחון שדה. ירדתי אל הכור המקומי ושאלתי שאלות את עובדיו. לשמחתי לא ניכרו בהם סימנים חיצוניים בעקבות הקרינה, למעט קליפות הדבוקות על שפתם התחתונה.
כעבור עשר דקות האיצו בנו לעלות חזרה לאוטובוס באמתלה ש"צריך להספיק להגיע לקריית שמונה". בסתר ליבי ידעתי שזה רק כדי שלא לחשוף אותנו לסוד ולהשפעותיו. כאן, בתחנה המרכזית, חבוי המאגר הגדול של ראשי הנפץ ארוכי הטווח. בבוא היום הבסטות יהפכו למכ"מים, הסוחרים לקציני יירוט והאוטובוסים לחמ"ל פלזמות מהודר. זה הרי ברור.
בירת העמק נותרה מאחור ואני המשכתי להפליג בניסיונותיי לשפר את כח ההרתעה שלנו. אך מה נעשה עם היחס שאנחנו מקבלים משאר העולם? בכל פעם מותחים ביקורת על מה שיש ואין לנו בדימונה. איך נתכונן ועם זאת לא נכעיס את כולם?
בתקשורת ניתן לפתור הכל, עברתי לאסטרטגיה חדשה, זה הכל עניין של מינוח.
אולי ישראל תפתח חרצן, זה כמו גרעין אבל עם נימה מתחכמת יותר. האו"ם לא יעצור אותנו כי אין מועצה למניעת הפצת החרצן. יש גם גלעין שזה עם ראש נפץ משונן ויש גוגואים שהם בכלל נועדו ליום שאחרי. אותם זורקים לבור שייפער בטהרן לאחר שנטיל את החרצן ותפקידם לוודא שגם בו לא יצמח שום דבר.
"רעיון מצויין!" צעקתי לעצמי. נזרוק עליהם את כל מלאי גרעיני האבוקדו וחרצני הזיתים שעברו ביקוע וגם לקינוח את שישיית בקבוקי המים הכבדים שסחבתי מהסופר.
ואז קרה המפנה. ארוחת ערב, חברים יוצאי פרס, אוכל משובח. ללקק את האצבעות השמנמנות. אם נזרוק עליהם את כל מה שתכננתי… יימחה זכר הגונדי, מה יהיה בגורל אלפי חתולים פרסיים? הרי המנדיניג'אד המודרני, שרוצה להעבירנו מן העולם, הוא סתם עוד נמוך בהיסטוריה של שליטים שסובל מתסביך של טיל קטן..
מבט קצר לעבר המיטה פתר את הבעיה, מסתבר שאני נורא אוהב את בת היענה, הנה הפכתי לכדור פוך חמים, הפטרייה היא בסך הכל תענוג טעים.
