פעמיים ארזתי ופרקתי את המזוודה.
ומחר בטח שוב אפרוק ואנפה ואארוז מחדש.
תוך כדי, רצות לי בראש תמונות בחיות כזו, כאילו אני כבר שם. הבזקים של כל מיני מקומות שאני יודעת שאבקר בהם, כמו הקונגרשיונל פלזה, ליד הדירה לשעבר של אמא שלי, היינו מסתובבות שם המון, מבקרות חנויות שאהבנו, מתפנקות באיזה בגד חדש או סתם מודדות, ויושבות בחוץ לקפה בסטארבק.
ופתאום הדמעות מציפות אותי..
אני קולטת שזה עומד להיות הביקור הראשון שלי שם מאז שהיא נפרדה מאיתנו בגוף,
ומשמעות נוספת נלווית לנסיעה שלי מלבד המטרה המוצהרת- להציג סדנה בכנס הפסיכודרמה:
אני נוסעת לאסוף פירורי זכרונות יפים מימים טובים שידענו שם יחד,
להיפרד באופן אחר ממקומות שצרובים בזכרוני איתה,
לשחרר עוד כמה דמעות שנכלאו בפנים..
ואני מרגישה שהנשמה שלי ממש מבקשת את זה.