אני רוצה לשאול אותך משהו, אפשר? באמצע שיחה נעימה, שהחלה לפני עשרים דקות, כשאני מתרווחת על הכורסא הכחולה שלי בסלון, ענפי העץ שנראים מבעד לחלון הסלון שלי זזים ברוח, גורמים לי לחשוב שלמרות שאני גרה באמצע העיר, הנה, יש מסביבי קצת טבע, כשכל אחד מאתנו מחזיק דף שאלון אמיתי או דמיוני משני עברי הקו, ואחרי שאנחנו מבררים ומוודאים שלכל אחד מאתנו כבר מערכת יחסים משמעותית אחת מאחריו, הוא ביקש רשות לשאול משהו.
אז הייתה לך אהבה גדולה, והיא נגמרה? אין סיכוי שתחזרי לשם? אין, יריתי, בטח, חתמתי וסגרתי.
אוי, כמה שאני בטוחה בעצמי, לא מזהה את הבור שבעוד רגע אמעד לתוכו.
כי מרגע שנשאלה השאלה הזו, מישהו הזיז את הבלטה שמתחתה קבורה עמוק, האהבה הישנה שלי, האבודה והכואבת. וכמו בסרטי אימה, בלילה אפל, היא זזה קצת, מרצפת המדרכה, אד הביל עלה ממנה, וציפורן שחורה וארוכה הופיעה ושרטה.
עצמתי את עיניי. רק בעיניים עצומות אפשר באמת להתגעגע. געגוע פשוט, לא משהו מיוחד, מה מיוחד בגעגוע, הוא בא לרגע, ומייד נעלם. אבל כשהוא בא, מהבהב כגחלילית, רק הבזק, ניצוץ קטן בים המראות ובתנועות הגוף, הוא הופך למחפר גדול. אני מנסה לגרש אותו, כמו שמגרשים זבוב מטריד, בתנועת ראש חזקה, ביד מטלטלת את האוויר, לפעמים מצליחה, לפעמים מוותרת.
לרגע אחד זעיר, מיקרוסקופי, דרך סדק בחלון שמישהו שכח לסגור עד הסוף, לעיתים עומד, נשען על קיר במין נונשלנטיות מרגיזה, בחליפת מכנסיים לבנה, גנגסטרית, בכובע שמצל על חצי פנים, קצה חיוך נלעג על פניו, לעיתים יושב, רגליו פשוטות לפניו על השולחן, נשען אחורה, ממלא את החדר בנוכחותו, מתריס, מכעיס, מדהים – הגעגוע.
זה מאחורי, אני עונה, מצחקקת, מפלרטטת, עכשיו אני כבר קמה מהכורסא באי שקט, הולכת עם הטלפון הלוך ושוב במסדרון, כועסת עליו ששאל, על עצמי שעניתי, על אזור הכיסופים שבוער עכשיו.
יש מחלה כזו, מחלת הכיסופים, רק שאין לה מרפא. לפעמים נדמה שהזמן שעובר, מדביק שכבת בידוד על קצה העצב החשוף, זה שמייצר את נוזל הכיסופים. לפעמים גבר פה ושם, כזה שיש בו עניין בערב ותוהים מה לעשות בו עם עלות השחר, אבל ברגעים אמיתיים שמהם מורכבים החיים עצמם, לאור ניאונים ובחושך, ברגעי שמחה ענקית וברגעי שפל קשים, בשנייה הזו ממש, הגעגוע שעמד בשקט, בצד, כל הזמן הזה, מזהה את הרגע, את מערכת החיסון החלשה שלי, זו שאחראית על זיכרון ואהבה, הופך לווירוס, ותוקף.
אני מנסה לזהות ולענות לעצמי, האם אני מתגעגעת אליו, לגבר הזה, שהדברים שהענקנו זה לזו היו כל כך משמעותיים, לקירבה, לעונג, לאהבתנו שהייתה ארוגה בחוט זהב, וכשהיה טוב, היה כל כך טוב, וכשהתחיל הסוף, היה כל כך קשה, או אולי אני מתגעגעת לתחושה הזו, של ההתאהבות, של בניית חיים משותפים של שניים, גבר ואשה, שגם כשהיו יחד, התגעגעו זה לזו, מרוב אהבה.
קשה לענות. אין תשובה אחת וחד משמעית.
אז מה עושים עם הגעגוע? שאלתי פעם פסיכולוג אחד, הולכים איתו יד ביד, הוא ענה לי, מרשים לעצמנו מדי פעם לפתוח את המגירה הזו, מגירת הזיכרונות והגעגועים, נושמים עמוק, סוגרים וממשיכים הלאה.
הוא צדק, הפסיכולוג החכם, אסור להיאבק בזה, אסור לפתוח את המגירה בכעס ולטרוק אותה בזעם.
הנה הגעגוע. הוא כאן. מציף אותי עכשיו. אני עושה מה שרשם לי הרופא, נושמת עמוק, מחייכת אליו, ופותחת בזהירות, מגירה חדשה.
