געגועיי לסבתא

בחורה עם מחשב נייד

סבתא שלי הייתה משהו מיוחד. באמת אבל, לא סתם שאומרים על אדם שמת. אם הייתי צריכה להגדיר אותה במילה אחת "דבק". היא הייתה הדבק שאיחד את כולנו סביב הבית שלה, סביב האוכל שלה וסביב הדאגה שכולנו נהיה בסדר.

היא נפרדה מסבא שלי, אהובה היחיד, עוד שנים לפני שנפטר. סבא נעלם יחד עם האלצהיימר ובמקומו נותרה קליפת אדם – רזה וכחוש, שהיה פעם סבא שלי הגדול והחזק שהניף אותי גבוה לשמים וצחק בקולי קולות, מאושר על משפחתו העניפה ונכדיו הרבים.
היה לה לא פשוט לסבתא שחייה היו מלאי דאגה אליו ועתה נשאר לה חלל ריק שם בבית במושב. היא רצתה לזרוק את עצמה איתו לקבר – הרי מהם חיים בלעדיו? זה מה שהכירה מאז ומתמיד.

אך אנחנו היינו שם. זוכרים? – דבק! הבאנו את ילדינו, תינוקינו (הנינים שלה) והמשכנו להיות שם בשבילה, איתה בתוך הדברים הקטנים שהסבו לה אושר.

כל מי שהגיע להתארח אצלה קיבל שולחן ענק מלא בכל טוב ולא היה דבר כזה שלא תשתה או תאכל משהו לא משנה מי אתה. שכן מהמושב, בן משפחה או בדואי שעבד פעם עם סבא בשטחים החקלאיים.

אני חושבת עליה המון, על סבתא שלי. הגעגוע והחוסר הוא ענק. זו  לא סתם סבתא שמבקרים מדי פעם. סבתא הייתה חלק ניכר מחיי.
בגיל 14 קיבלה אותי אל ביתה והיא וסבא נאלצו שנתיים להתמודד עם טינאייג'רית עקשנית, מרדנית, עצלנית שיש לה יותר מדי חברים בנים. הייתה לה לא מעט ביקורת כלפיי. הרי לגדול באיראן של שנות ה30 לא היה קרוב אפילו לישראל בשנות ה90. אבל היא קיבלה אותי, כמו שאני, מדי פעם נותנת לי שתיקה ומבט שהיה אומר לי הכל, אז הייתי מורידה הילוך. אבל מעולם לא התחצפתי או הראיתי לה חוסר כבוד. "המשפחה זה הכל" – זה מה שלמדתי מאמא ומסבא ועד היום אני מאמינה שזה באמת מה שהכי חשוב. זה והבריאות.

הסרטן של סבתא התחיל מגידול בריאה. מאז שהוציאו אותו אני חושבת שהיא לא ממש חזרה לעצמה. אני זוכרת שחיבקתי אותה חזק אחרי הניתוח הזה והיא בקולה הגבוה אמרה "איי איי, לא חזק" וכל הגוף שלי נמלא צמרמורת מזה שהכאבתי לה. אבל באמת שרציתי לחבק אותה חזק. היא הייתה קטנה לעומתי ולפעמים לעטוף אותה בחיבוק עשה לי הכי טוב שיש. "מה שלומך סבתא, איך את מרגישה" כך היה בכל ביקור. והיא, בדיוק ישבה מול ערוץ ויוה, מכוסה בשמיכות ובכיסוי ראש, קמה להכין לי תה ולהביא לי פירות. ואומרת "כואב לי". היא אהבה להתבכיין ולהתלונן, אבל רק קצת. טוב, תלוי כמה כאב לה. ובעיקר היא אהבה לספר סיפורים. מלא סיפורים מפעם, הכל אסוציאטיבי. לעקוב אחרי הסיפורים שלה היה משימה בלתי אפשרית "רגע, על מי את מדברת עכשיו?" "ראובן, מכירה ראובן? הוא אח של חווה אישתו של מנסור, אמא של סיונה…." (סתם המצאתי עכשיו שמות מהזיכרון אבל זה בערך הלך הדברים). בקיצור מלא סיפורים ובדרך כלל נגמרו באסון "הוא מת מסכן. נפל מסוס נשבר לו הגב נהיה משותק. מסכן. נפל מהגג ומת. מסכן." ואני חשבתי – אלוהים, כמה אסונות יש במשפחה הזו. דחוף טיהור.
השיא היה כשבת דודה שלי הייתה בהריון. במשך שעה ישבנו עם סבתא בחוץ במרפסת בעודה מספרת על שלל ההפלות שעברה כשעבדה במשק כשהייתה צעירה. וואו אלה היו סיפוריי זוועה. ולא משנה כמה ניסינו לסמן לסבתא שתעביר נושא, זה לא עבד. היא הייתה נחושה לספר.

שנים חלפו, עוד נינים נולדו. וסבתא ממשיכה לעמול במטבחה. מאז היותי ילדה הייתה מעמידה לנו קוסקוס בכל שישי בצהריים. הקוסקוס הכי טעים שאכלתי בחיים שלי ומאז לא אכלתי כמותו. הייתה אולי פעם אחת שאמא כמעט הגיעה לאותו הטעם. כמעט. בכלל בכל שישי הייתה עומלת במטבח שלה שעות נוספות. לא משנה אם קר למות או חם בטירוף היא הייתה שם. מכינה אורז פרסי מושלם, קציצות עוף וירק להתעלף! מכינה חמוצים מדהימים, מטגנת חצילים, מבשלת עוף, חורשט-סבזי הכי טעים בארץ, גונדי או מרק קופה (מה שקוראים קובה)… בקיצור, יחד איתה הלכו טעמים שלעולם יותר לא יהיו.

הייתי מעריצה אותה על השעות הרבות שהייתה עומדת שם. היא הייתה קצת כפופה והברכיים שלה היו כפופות החוצה ויצרו צורת אפס כזו ביניהן. פעם באתי אליה לעזור בהכנות לחג השבועות. אצלנו המאכלים המסורתיים הם – קלנה (שזו מעין פיתה משולשת ממולאת בבצל ירוק) ושלקינה (שזה מעין בלינצ'ס מתובל שמטגנים בחמאה מתוקה). שעות על גבי שעות עמדנו שם מכניסות את הפיתות לתנור הסלילים, אחת אחת, בלופ שלא נגמר, מטגנות את השלקינה טיגון ראשוני. סבתא הייתה מספרת סיפורים ואני הייתי מצלמת אותה קצת אבל בעיקר נהנית להיות איתה. נוצרת את הרגעים ומנסה ללמוד סוד או שניים באפייה. אני הייתי נשברת הרבה לפניה והיא הייתה עוד ממשיכה לעמוד במטבח ולספר סיפורים. העיקר שלא יחסר ושיהיה לכולם מספיק כשיבואו לארוחה.
שלא לדבר על משלוחי המנות בפורים. שוב עומלות על 5 קילו בצק של גרדה (מעין פיתה מתוקה שלעיתים היינו ממלאות בתמרים). שוב שעות על תנור הסלילים, בקור של פברואר-מרץ ובסוף לצאת כמו נערת שליחויות ולקחת לכולם צלחת מלאה בטוב הזה. איך אני מתגעגעת.

 2015-03-05 11.40.00_s

החגים תמיד גורמים לי לחשוב עליהם יותר, להתגעגע יותר. זה פשוט לא נראה לי הגיוני שהם לא קיימים יותר, סבא וסבתא. הם תמיד היו פה.
מכירים את זה שפתאום אתם "נזכרים" שאדם מת ואיננו? הנשימה לרגע נעתקת וצריך לשאוף פנימה כמות גדולה של אוויר כדי לעבד את זה. אז ככה זה קורה לי מדי פעם. לפעמים אני בוכה, לפעמים רק נושמת, נזכרת באיזה רגע מלטף.

הסרטן גמר את סבתא שלי. לאט לאט היא נעשתה עייפה ומוותרת.
קוסקוס כבר לא היה ולא האורז שלה. אנחנו בישלנו והגענו לארוחות אצלה בבית (זה לא מנע ממנה להגיד לנו שבאוכל חסר תבלין כזה או אחר, כן?).

הספקתי לספר לסבתא שיש לי בת בבטן. כמה היא שמחה. את צור היא אהבה אהבת אמת ובכל הזדמנות הייתי מביאה אותו אליה – בין רגע סבתא הייתה הופכת להיות ילדה שמשחקת איתו בכדור או משאית, שרה לו שיר בפרסית, מדגדגת אותו וצוחקת איתו בקולי קולות.

 20150705_163356_s

היא נפטרה בשבוע שהלכתי לעשות דיקור מי שפיר. אני זוכרת את צור נכנס לסלון ביתה, אחרי הגן, כשכולנו יושבים שם אחרי הלוויה ובעיניו הוא חיפש אותה. אני זוכרת את המבט.את העיניים. ואני אמרתי לו "בוא מתוקי, בוא תאכל משהו". בכל זאת, אני הנכדה של סבתא.

אז בפורים הזה, בין החגיגות, התחפושות, הטיולים, העצבים, אני – חשבתי על סבתא שלי. כמה הייתי רוצה שתתלונן באוזניי ותספר לי סיפורים בלתי ראויים ותכין איתי פיתות ובעיקר רציתי לחבק אותה חזק, לתת לה נשיקה במצח שתמיד היה קצת לח ולהריח אותה בשאיפה חזקה לתוכי.
להגיד לה – סבתא, תראי זו הבת שלי, ארבל חנה. שתמיד תישא את שמך.

סבתא נפטרה בדיוק שלוש שנים אחרי סבא. שניהם שוכבים יחד באותו הקבר.
אני מתארת לי אותם מתווכחים ואוהבים. איפה שלא יהיו.