"גניבות" קטנות

במהלך החיים אנו חווים אירועים מפחידים ומביכים שנחלצנו מהם בשלום. בראי הזמן הם נראים מצחיקים ונעים להיזכר בהם

בשנות החמישים והשישים, עם העלייה הגדולה מאירופה נצמד כינוי לכל אחת מהעדות שהגיעו לארץ. הגרמני כונה "יקה" המרוקאי "מרוקאי סכין" ההונגרי "איגן מיגן" והרומני היה "רומני גנב". אני לא יודעת מה מקור הכינויים אלה, אבל הסיפור שאספר לכם מוכיח כי יש דברים בגו.

גניבות קטנות

הסבתא של הילדים שלי קיבלה חינוך מאוד קפדני הונגרי, אך נראה שנתזים  מהתרבות הרומנית, המדינה בה גדלה, צבעו את טוהר מידותיה. הייתה לה אהבה בלתי נשלטת לפירות גנובים מפרדסים או מחצרות לא לה. ברגעים נדירים הצורך צף ועלה כמו הר געש מתפרץ והשתלט על כל כללי ההתנהגות המנומסים והמאופקים של  אוסטרו-הונגריה.

לפני כחמישים שנה הכבישים בארץ היו כבישים צרים ועברו סמוך  לפרדסים ושטחים חקלאיים.

בכול נסיעה שסבתא ראתה פרדס או מטע פירות, היא ביקשה לעצור את הרכב, יצאה בהתלהבות ורצה "לקטיף גנוב" של פירות. הייתה אוספת ארבעה-חמישה פירות וחוזרת לרכב מאושרת כאילו זכתה במפעל הפיס.

באחת מנסיעות אלה עברנו על יד שדה אבטיחים, עצרנו בחריקת בלמים כדי לאפשר לסבתא "קטיף גנוב" שכזה של אבטיח או שניים.

כהרגלה חזרה לרכב עם השלל מאושרת מהגיוון, הפעם זה אבטיח ולא תפוזים.

אחרי דקה הבחנו ברכב שדולק בעקבותינו, מהבהב ומצפצף, מסמן לנו לעצור.

נבהלנו כי הרי לפני רגע גנבנו אבטיחים ולגנוב זה מנוגד לחוק. הרכב היה רכב פרטי לא רכב משטרה. עצרנו. שני גברים נגשו ובכעס דרשו להחזר את האבטיחים. ניסינו להסביר שזה סוג של תעלול שסבתא אוהבת ושאנחנו לא באמת גנבים.

–        אין בעיה – אמרו לפתע – אתם יכולים לאכול אותם, רק תדעו שיהיה לכם במקרה הטוב כאב בטן ובמקרה הפחות טוב …… רק אלוהים יודע מה יקרה.

הסתבר שהשדה היה שייך לחווה ניסיונית והאבטיחים היו מרוססים בחומר רעיל.

הם באו להציל אותנו.

עד כמה שזכור לי יותר לא עצרנו "לקטיף גנוב".

בנינו בית בתמרת, שתלנו ארבעים עצי פרי וסבתא נאלצה להסתפק ב"קטיף חוקי".

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.