דמיינו לעצמכם טוסקנה. ירוק. המון ירוק. ציוץ של ציפורים. ריח תבלינים טריים באוויר. בכלל, המוטיב המרכזי בניחוחות שעולים בדמיוני שעה שאני מדמיינת את טוסקנה על מאכליה, אלו חומרי גלם טריים וטעמים משובחים. תוסיפו לזה נוף עוצר נשימה – ברוכים הבאים לגן עדן.
עכשיו תפתחו את העיניים ותסתכלו סביב. אמרתי גן עדן או לא?! אז זהו, שזה גן עדן מסוג אחר במקום אחר. אתם עומדים למרגלות מסעדת גוז' ודניאל בבני ציון, עצים והמון ירוק מסביב, נוף עוצר נשימה, ריחות של טריות באוויר, בדיוק כמו שדמיינתם, רק שהפעם זה במרחק דקות נסיעה מהבית (רק חבל שאין דיוטי פרי באמצע).
כשהוזמנתי להגיע לארוחה בגוז' ודניאל, מיד קפצתי. אני אני אני. כשסיפרו לי שהיא כולה על טהרת העגבניות לרגל השקת זן חדש של עגבניות מסוג דורה, המצטרפת לחברותיה מגי וויטני של חברת "הזרע"(שמתם לב שלכל העגבניות יש שמות של נשים… ועוד מפורסמות כאלה), ותתבסס על טעימות של מנות, פרי ידיו של השף המדהים של המסעדה שניר אנג סלע, הבנתי שזכיתי. שילוב של מסעדה מדהימה, שף מוצלח, עגבניות איכותיות – רע לא יכול לצאת מזה. להפך. בדיעבד התברר לי, שזה עלה אפילו על הדמיון הפרוע שלי.
כשאני מצוידת בחברה האיטלקייה שלי, שמבינה באוכל טוב ובשלנית מדהימה, בידי כוס יין לבן צונן מסוג שרדונה, באווירה הקסומה של המקום שמזכיר לי את מרחבי טוסקנה הקסומים (תנו להמשיך לדמיין, מה אכפת לכם) ועם חיוך שלא יורד מהפנים, הרגשתי מוכנה להתחיל. קדימה, אז מה יש לנו כאן.
מבט אל עבר סלסלות העגבניות שעמדו בצד הבהירו לי שמדובר כאן באיכות. לא סתם איכות, מהצד המשובח של המילה. הצבע שלהן, המתיקות, מצביעים על קסם. הידעתם שאת העגבנייה מסוג דורה אפשר לקלף עם קולפן? (לא, לא לחלוט במים… ככה, כשהיא קרה). נכון שחידשתי לכם? אמרתי לכם קסם.
את הארוחה התחלנו באויסטר ג'ירלדו כשלצידו כוס צ'ייסר עם בלאדי מרי של עגבניות מסוג וויטני. כשקיבלתי לצלחת את האויסטר, הסתכלתי על חברתי האיטלקייה ומלמלתי…"ממממ אני לא חושבת שאני אוהב את זה", אבל מבט אחד שלה הבהיר לי שאם לא אטעם, ההפסד יהיה כולו שלי. יש לשלוק לתוך הפה את האויסטר ומיד ללגום מכוס הבלאדי מרי. מה אגיד לכם? טעמו של הים שהתמזג בטעם המשקה הפכו את השילוב למקהלה של טעמים שגרמו לי להגיד רק "WOW" בקול רם (ולזכות במבטים מכל עבר). זה היה טעים. ידעתי למה אני צריכה את האיטלקייה לידי.
משם עברנו לגספאצ'ו – מרק קר של עגבניות מסוג מגי, מלווה בפורוזן יגורט באפלו. בגדול אני חובבת גספאצ'ו אך לא כל גספאצ'ו. צריך לדעת להבחין בין סתם רסק של עגבניות מתובל למרק גספאצ'ו אמיתי. זה היה ה- דבר האמיתי. טריות מתפרצת תוך שטעם העגבנייה נשמר במלואו.
מלווה בעוד כוס של יין לבן צונן שרק מגביר את הטעמים בפה, לחם בסיידר (כן, כן, שמעתם נכון, לחם סיידר) ולצדו סלט עגבניות טריות עם קונפי שום ופירה בצל, אני בהחלט מוכנה להמשיך. זה רק הולך ומשתבח מלווה בחיוך שלא יורד לי מהפנים.
המשכנו עם קרפצ'יו מוסר פרא מלווה בזרעי עגבניית מגי, תירס, צ'ילי, בזיליקום, שמן זית ושום קונפי
שהיה חגיגה. ככה מצאתי את עצמי רק מנקה את הצלחת עם המזלג… חתיכה חתיכה ותובלת את הלחם בזרעי העגבנייה ומתמוגגת… לרגע שכחתי את כל הגבלת הפחמימות שאני גוזרת על עצמי, רגע שנמשך גם כשהגיעו המנות הבאות, כשרק מהריח שלהן ויופיין, אין לי ספק שנוספו כמה גרמים טובים במשקל, אבל, היי, באתי ליהנות לא?!
לפניי הונחה פיצה ביאנקה מעוטרת במוצרלה באפלו, שמן צ'ילי ועגבניות שרי שגרמה לי ולחברתי האיטלקייה לדון אודות הבצק הפריך והמיוחד שלה (ולהשתומם איך האיטלקייה לא אוכלת את ה"קשה" של הפיצה. נכון שזה הכי טעים?) ומיד לאחר מכן, כדי לשמור על המומנטום האיטלקי ההורס (אוי, טוסקנה טוסקנה…) הונחה לפנינו צלחת לינגוויני סלסה קרודה (למי שלא מכיר, סלסה קרודה זהו רוטב חי של מבחר עגבניות, במקרה הזה עגבניות מגי, דורה וויטני, עם שום (המון), בזיליקום, צ'ילי ופרמז'ן). טוב, הפעם, הודעתי לעצמי, את ממש, אבל ממש לא הולכת לסיים את המנה הזו. תחשבי כמה קילומטרים את צריכה לרוץ אחר כך כדי להוריד את הכל? אז זהו, שגם לעצמי אני כבר לא מקשיבה וסיימתי את כל מה שהיה בצלחת ובלי שייראו, ניגבתי עם האצבע את הרוטב. שיהיה.
ואז הגיע השוס. רק להסתכל על הצבעים גרם לי לצלם את המנה מכל זווית אפשרית. תבשיל פירות ים בסגנון פרובנס (טוב, זה דומה לטוסקנה, מוכנה להתפשר) מלווה בזעפרן פרנו ועגבניות וויטני. כמי שלא חובבת צדפות, מיד ניהלתי עם האיטלקייה שלצידי משא ומתן – אני העברתי לה את הצדפות וקיבלתי בתמורה שרימפסים וורדרדים ומדהימים בטעמם. אל התבשיל הצטרפו גם טבעות קלמרי ששיוו לו מראה עשיר. נראה לכם שלא טבלתי לחם ברוטב??? נו, ברור.
כמי שלא חובבת מתוקים, לא ממש עניין אותי מה יהיה בקינוח. תנו לי אספרסו ובזה סיימתי. אז זהו, שלא. לפניי הונחה צלחת, שאיך אוכל להגדיר אותה??? מממ, מעניינת. לא, לא מעניינת, מסקרנת. בעצם, לא, כזו שתענוג להתבונן בה ולחקור את טעמיה. גלידת עגבניות אכלתם פעם? מי שכן, שיקום. נכון, גם גלידות אני לא חובבת, ובטח לא מיום שהפסקתי לאכול מוצרי חלב (וגלידות אצלי זה תחת קטגוריית מוצרי חלב) אבל ביס ענוג מגלידת העגבניות אשר הונח על בלסמי מצומצם בן 20 שנה, הרס את כל חומות המגן הקשוחות שלי. ומה עוד? לחם מעגבניות וויטני, ריבת עגבניות ועליה גבינת ברי ישראלי. אין, חגיגה של טעמים.
אין ספק, שכשמדובר בטעמים שכולם על טהרת העגבניות, צריך שיתקיימו מספר פרמטרים אשר בלעדיהם העסק לא יכול להצליח: חומרי גלם מצוינים, קרי: עגבניות מזן משובח, שף שיודע את העבודה ומקום פסטורלי כמו מסעדת גוז' ודניאל. פרמטרים שהתקיימו במלואם.