במוקדם או במאוחר זה יגיע. אם זה בגיל 3 חודשים ואם זה בגיל 3 שנים, הגוזל שלך יעזוב את הקן ויעבור למקום בו הוא ישהה מדי יום, רוב שעות היום, נתון לידיים זרות, שגרה נוקשה, רעש, המולה ובעיקר התנהלות עדרית בה הוא ירגיש לראשונה מה זה להיות "אחד מ…" ולא האחד. האחד שעטפת, שחיבקת, שהישרת אליו מבט, שגוננת עליו, שהשקעת בו כל כך הרבה זמן אישי ואיכותי, הופך עכשיו להיות פרט בתוך כלל, אפרוח קטן בלול תרנגולים, שנבלע בתוך בליל של מלל, צעצועים, פיפי, שירים, קציצות וחוגים.
כדי להסיר דאגה מלבך וכדי להיות רגועה ובטוחה שמתייחסים לילד שלך כמו שהיית רוצה, את מתחילה במסע החיפושים אחר הגן המושלם. אז נתחיל מהסוף – אין דבר כזה.
"אני לא מבינה את זה", אמרה לי אחותי הגדולה. "פעם כל אחד היה רושם את הילד שלו לגן הכי קרוב לבית ונגמר הסיפור. בלי לחפש, בלי לבדוק, בלי לראיין ובלי לבקש תעודה מהגננת המוסמכת". נכון, פעם. אבל היום זה אחרת. לא ברור לגמרי למה, כנראה שילוב של גננות שחוקות ולא מעודכנות, מודעות הורית גבוהה מדי, תחרות בין גנים פרטיים שמייצרת יתרונות יחסיים ועוד כמה גורמים נעלמים שנוספו עם השנים והפכו את חיפוש הגן המתאים לפרויקט מתיש ומאכזב שסופו להגמר בפשרה. פשרה? שאני אתפשר על הילד שלי? אין מצב. את מנסחת לך רשימת דרישות וציפיות, קובעת פגישה עם מנהלת הגן, ויוצאת למסע.
ובכן, את טעות מספר אחת כבר עשית. לא קובעים פגישה עם מנהלת הגן. פשוט מגיעים. בהפתעה. על בסיס הרעיון של "אורח לרגע חש כל פגע", אין צורך שאנשי הצוות יתודרכו ש"היום מגיעה איזו אמא שמחפשת", אין צורך שיעשו ניקיון מיוחד או פעילות מרשימה בזמן שאת נוכחת או כל העמדת פנים אחרת. גן ששלם עם עצמו הוא גן שיפתח את שעריו ללא בושה וללא חשש בכל רגע נתון, כי תמיד מתאמצים בו להתנהל בצורה הטובה והנעימה ביותר.
שנית, מנהלי/ות גנים הם אנשי שיווק לכל דבר. כדי שתקני את המוצר שלהם הם ימכרו לך סיפורי אלף לילה ולילה וברגע שתתני את הכסף הם כבר לא מתחייבים לכלום ולכי תחפשי את שירות הלקוחות.
להלן מקבץ קלישאות אופייניות שתשמעי בשלב המכירה:
"הגן הזה הוא כמו בית"
"אנחנו מתייחסים לילדים כאן כמו שהיינו רוצים שיתייחסו לילדים שלנו"
"האוכל כאן טרי שמבושל כל יום והילדים מתים עליו" / "יש לנו קייטרינג שמגיע כל יום והילדים מתים עליו"
"יש לנו X אנשי צוות על X ילדים, ותאמיני לי שזה מספיק"
"תאמיני לי שאני מבינה בזה, אני X שנים בתחום"
כשהבן שלי היה בן שנה וחצי הגענו לפגישה שנקבעה מראש עם מנהלת הגן. "איזה מקסייייייייייייים!" היא צווחה במבטא אנגלו-סכסי כשאני והאב המאושר עוד לא השלמנו צעד ראשון פנימה. "בואו נעלה למעלה, אני אראה לכם את התינוקייה". "אבל הוא בן שנה וחצי", אמרנו. "אני יודעת, אבל המטבח שם ואתם חייבים לראות את המטבח". נכנסנו פנימה. זה היה אמצע אוגוסט. "סליחה שזה לא מסודר, אנחנו בחופש עכשיו, אני יודעת שזה לא כ"כ נעים לראות גן סגור", היא צחקקה. מה לא מסודר? זה נראה כמו גיהנום, אמרתי לעצמי. ומה חופש? לפני פחות משבוע עוד הייתם פעילים. כל הג'יפה והבלגן הזה הצטברו בשבוע?
"אז הנה התינוקייה, לכל ילד יש לול… בואו אני אדליק את האור. נורא חשוך פה. אני יודעת, זה לא כ"כ נעים לראות גן סגור". לא, זה לא כ"כ נעים לראות גן מוזנח, אמרתי לעצמי. אחרי הסבר קצר ומובן מאליו על התינוקייה, היא הובילה אותנו אל כיתת הבוגרים. "הוא מתאים לצעירים, לכאן הוא יעלה רק בשנה הבאה", היא אמרה. "הוא מאוד מפותח לגילו", אמרתי ואז ראיתי איפה הוא ישהה כש"יתבגר". "מה, זה כל החלל???" "לא, יש גם את החצר אבל קודם בואו תראו את המטבח", היא ענתה.
נכנסנו למטבח. קטן, עם ארונות, כיור, תנור ומקרר. מטבח, נו. שום דבר מיוחד. "יש כאן אוכל טרי שמבושל כל יום והילדים מתים עליו", היא אמרה ואנחנו כבר השתוקקנו לרדת לחצר, אבל היא לא מיהרה. "רגע, אתם חייבים להריח את התבלינים, אני קונה אותם בלוינסקי", התפארה כשהיא פותחת את הארון, מוציאה קופסה אחרי קופסה, תוחבת את אפה לתוכן בחיוך ודוחקת בנו להצטרף להרחה. "מאוד חשוב לי שיהיה כאן ריח של בית ואווירה של בית ובכלל, הגן הזה הוא כמו בית".
ירדנו לחצר שיכורים מכורכום והקטן התחיל לשחק במתקנים. "הרגליים שלו, אני חייבת לראות את הרגליים שלו", היא אמרה פתאום. "אני חולה על רגליים של ילדים, אפשר להוריד לו נעליים?" הנהנו בהיסוס, המומים מכדי להתנגד. הקטן קיבל את זה בפליאה, אבל קיבל. ואז היא פצחה בסדרת נשיקות מלוות בקולות הנאה כאילו-אימהיים וסיכמה בחיוך "חולה על רגליים של ילדים".
אחרי סדרת שאלות ותשובות נוספת חזרנו הביתה, שמחים מהרצון הטוב, האכפתיות והביתיות בפוטנציה, אבל בפנים משהו דגדג לי. "תגיד, מה זה הקטע המוזר הזה עם הרגליים?", שאלתי את האב המאושר. "למה, דווקא יש בזה משהו חמוד", הוא אמר להגנתה. חשבתי שאולי אני קטנונית ושהאינטואיציות שלי משובשות מרוב עייפות ועוד כל מיני תירוצים אוטו-סוגסטים כאלה. חשבתי על אחת הגננות שפגשנו עליה אמר המאושר ש"היא משקרת. רואים לפי שפת הגוף שלה" ודווקא אני זו שהתרשמה ממנה לטובה. "מה מייחד אתכם מכל גן אחר?" שאלתי אותה. "הגן הזה הוא נורא אמיתי", היא אמרה. "אין כאן זיופים".
זה היה, כמובן, השקר הכי גדול. אז עוד לא ידענו את זה ולמרות הספקות, נכנענו. כי, הרי, אין גן מושלם. נכנענו לאמון הבסיסי שלנו בבני אדם, לחוסר הניסיון שלנו ובעיקר ללחץ הזמן שבו היינו נתונים. בכל זאת, הגענו להרשם שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים.
בדיעבד ברור לנו שמדובר באחד הגנים הבעייתיים בעיר. מנהלת הגן, שסצנת התבלינים וסצנת הרגליים היו צריכות להדליק לנו נורת אזהרה ענקית לגביה, היא אשה מוטרפת שמנהלת את הגן עד היום (וחבל, במקרה הזה היה יכול להיות נעים מאוד לראות גן סגור), כי פראיירים ואמהות משובשות-אינטואיציה לא חסרים.
היא אמנם "15 שנה בתחום", לדבריה, כלומר, 15 שנה מנהלת גן, אבל חסרת כל ידע או ניסיון בחינוך, מעורבת יתר על המידה ביומיום, יושבת במפגשים, מחבקת באונס את הילדים שלא מסתכלים לכיוונה, שקרנית סדרתית, אשה בעלת אגו אימתני שממררת את חייהן של הגננות והסייעות, במקום לעודד, לתמוך ולהעניק להן כוח כדי לעטוף את הילדים בחום, בחיוכים ובסבלנות אינסופית. היא הסתכסכה איתם בזה אחר זה וגרמה לעזיבתן גם באמצע השנה, על אף שהיו נהדרות עם הילדים ונאהבות עליהם, למורת רוחם של ההורים שאיימו בעזיבה. כל הורה יודע איזה זעזוע עובר על ילד כשדמות מפתח אהובה בחייו נעלמת לו פתאום. הוא לא מבין שהיא ממשיכה להתקיים במקום אחר, מבחינתו היא נעלמה והוא חווה נטישה ובגידה. ואכן ההורים עזבו והקבוצה נסגרה. מהיום למחר, תודה ששאלתם, מה שאילץ את כל ההורים בקבוצת הבוגרים למצוא גן אחר בלחץ זמן, אחרי תחילת השנה, בעיר שבה הביקוש לגנים גבוה במיוחד עקב מעבר של הרבה זוגות צעירים.
וגם אותנו, כמובן, ונכנסנו שוב לסרט הזה (ברור שהקטן זינק ישר לקבוצת הבוגרים אחרי שהרשים אותה אז בחצר), וחיפשנו שוב בנרות. לשמחתנו מצאנו גן מקסים, ואנחנו נחים יום יום על זרי הדפנה באנחת רווחה גדולה, עצובים כבר עכשיו על כך שזה יסתיים עוד חצי שנה עם המעבר לגן עירוני. שם המצב קשה לא פחות, אבל הפעם נגיע חכמים יותר, מנוסים יותר, עם אינטואיציות מחודדות יותר ועם זאת יודעים בוודאות שאין דבר כזה, גן מושלם.
אז איך בוחרים?
יש כמה פרמטרים שצריך לנסח לפני שיוצאים למסע החיפושים ולהחליט יחד בנחישות: מה חשוב לכם? מה חשוב עד כדי כך שעליו לא תתפשרו, ומה חשוב אבל בבחינת צפרדע שתהיו מוכנים לבלוע? כמה הצעות לפרמטרים כאלה:
* בטיחות (נעילת השער, מדרגות, מבנה סדוק, בלוני גז סמוכים, אסבסט וכו')
* ניקיון והיגיינה (הגן עצמו, היגיינה של הצוות, הקפדה על היגיינת הילד)
* תזונה (מס' ארוחות, כמויות, הרכב, מה קורה אם הילד רוצה עוד מנה?)
* פעילויות וחוגים (איזה? כמה? מי מעביר אותם?)
* עלות (בד"כ בין 2500-3500 לגן פרטי)
* חצר (גדולה, קטנה, עם מתקנים או בלי, עם חול או בלי)
* מרחק מהבית
* אג'נדה (אם יש כזו. איכות סביבה, אמנויות, אנתרופוסופיה, סיינטולוגיה, דו-לשוני וכו')
* מס' ילדים בגן
* מס' אנשי הצוות (כמה אנשי צוות על כמה ילדים וכמה בסה"כ וכמה ימי חופש יש להם בשבוע)
* מי אנשי הצוות (מי, מה הרקע, כמה ניסיון ואיזה ניסיון, חום, אהבה, קומוניקציה, חיבור לילד שלך, עברית תקנית וכו').
לעולם לא אתפשר על ניקיון והיגיינה, כי מדובר בבריאות הילד, לעולם לא אתפשר על בטיחות, כי שלום הילד מוטל על הכף ולעולם לא אתפשר על אנשי הצוות, כי החוויה היומיומית שלו עוברת אך ורק דרך הפילטר שלהם ודרך האווירה שהם מייצרים ואני רוצה לדעת, וכל אם עברייה רוצה לדעת, כי הפקידה גורל בניה בידי אנשים הראויים לכך.