גם אני רוצה

אני כולי ירוקה מקנאה. גם אני רוצה לצעוד לצד אלפים ועשרות אלפים, חבושה כובע ורדרד עם אוזני חתלתולה. גם אני רוצה דמוקרטיה כמו שדמוקרטיה צריכה להיות

בחורה עם מחשב נייד

image

לא, לא הייתי שם. אני פה. מביטה בטלוויזיה, בתמונות מהרשתות החברתיות, ומקנאה, לגמרי ירוקה מקנאה. מנסה לדמיין אותי שם בין כולן בכובע צמר ורדרד עם אוזני חתלתולה.

בעצם לא רוצה להיות שם, רוצה להיות ככה כאן. אני רוצה שכאן, לצאת לרחוב למחות על מה שמפריע, על מה שעקום לתפיסתך, יהיה הכי טבעי, ברור והגיוני בעולם. אני רוצה דמוקרטיה טבעית, זורמת, מובנת מאליה. נו, כמו באמריקה.

אנסה להסביר את עצמי: לאחרונה יש לי תחושה לא ברורה של פספוס המטרה. מן תחושה שפה בארץ לא הבנו עד הסוף למה בחרנו בדמוקרטיה כשיטת השלטון שלנו, שלא לגמרי ברור לנו בכלל מהי בכלל הדמוקרטיה, מה הגבולות שלה, מה הכוח שלה, ומה נקודות החולשה.  לאחרונה נראה לי שיש מי שחושב שאם לא תהייה פה דמוקרטיה זה לא ממש יפגע בהם. ומהשיח הכללי עולה כי מכל המורכבות של הדמוקרטיה אנחנו זוכרים רק את הכלל שהיינו  צועקים כילדים אחת לשנייה "הרוב קובע, הרוב קובע".

אני מוצאת עצמי שוב ושוב נתקלת בטענה "אבל אנחנו זכינו, תתמודדו" ושוב ושוב מזכירה לאנשים שמשמעות השם "דמוקרטיה" הוא שלטון העם, ולא שלטון הרוב. ולכן גם אם זכתה מפלגה זו או אחרת בשלטון, גם אם רוב העם מחזיק בדעות ממחנה זה או אחר, אין  זה אומר דבר על זכותו ואפילו חובתו של המיעוט להביע את דעתו, למחות, לדבר, לנסות לשנות. ועל החובה של הרוב לאפשר את זה ולהגן על זה . איפה שהוא בדרך שכחנו את  דבריו של וולטר "אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם."  כנערה המשפט הזה שהיה רשום בטוש על פלקט בכיתה נשאר חרוט במוחי, אני לא שכחתי (וסליחה אם זה נשמע שחצני). 

אני מוצאת את עצמי מתפלאת שאין זה ברור לכול האנשים, שבדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה גם לאנשים לא ראויים יש זכויות. שבדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה את לא צריכה להיות כמו כולם כדי להיות זכאית לאותן זכויות (ועל ההבדל בין שיווין  לדמיון אולי אכתוב יום אחד) . שבדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה אתה לא חייב להראות שום נאמנות, שום הסכמה עם הרוב/השלטון בשביל להיות זכאי לזכויות.  נכון שישנה נקודה בה אדם מאבד את חלק מזכויותיו אבל איבוד זכויות חייב להיות משהו דרמטי וחריג.

אני מוצאת את עצמי תוהה האם אנשים באמת יודעים מהן זכויות היסוד של אדם, והאם הם באמת מאמינים שכל בני האדם בעלי זכות שווה להם. אני מביטה סביבי וחוששת ש"אמיתות אלא הן ברורות מאליהן" נכונות בארצות הברית אבל לא פה. משהו פה השתבש לנו, בין המלחמה על הקיום שלנו, לבין הבנת המהות, הזהות שלנו, איבדנו משהו.  בין הבחירה שלנו לחיות דווקא כאן לבין המציאות גם אחרים חיים פה. בין מזג האוויר, יוקר המחייה והחיים עצמם. משהו גרם לנו לפקפק בדמוקרטיה, לא להאמין שזו הדרך הנכונה.  

אולי זה בגלל שאנחנו צעירים, גם לדמוקרטיות הגדולות לקח זמן להבין את המהות הזאת, גם הן חושלו באש מלחמות האזרחים, המהפכות וההפיכות. אני באמת לא יודעת למה. אני רק יודעת שאני חוששת, חוששת שבאיזה שהוא שלב נוותר על הדמוקרטיה (מסובכת, מורכבת, דורשת ויתורים לא נוחה לא "יציבה")  וננסה (רק לרגע) דרכים אחרות (כבר עכשיו מדברים, על סיפוח אזורים ללא זכויות "לא בשלב הראשון" לכל בני האדם החיים שם). חוששת ומקנאה, מקנאה באמריקאים שזה באמת כל כך ברור להם. שהדמוקרטיה כל כך טבועה עמוק, עמוק בהוויה שלהם. שיהיה מה שלא יהיה כל ארבע שנים יהיו בחירות, וכל ארבע שנים יושבע נשיא ויהיה מוזר ושנוי במחלוקת ככל שיהיה ומי שלא יסכים פשוט יקום ויצעד. הם מאוד גאים בצעדות שלהם (בצדק).

אני כל כך מקנאה שבאמריקה כמו באמריקה הם ישמיעו את קולם, גם אם הרוב החליט והפור נפל והעם בחר.  אני מקווה שנלמד מהם,  ויותר מזה מקווה שהם שם רחוק לא ישכחו שזה כוחם, שלא ישכחו לעולם.  

image

סיפורי הדרור
בגיל 42. יצאתי למסע ... עם ארבעים נשים מופלאות. אחת מהן אמרה לי אם את כותבת אם יש לך מה להגיד לכי לסלונה... מאז סלונה ואני עברנו המון תהפוכות. אבל עדין אני כותבת. ועדין יש לי מה להגיד אז אני פה ומקווה שאתן רוצות להקשיב.