בכפר קטן התגוררו שני ילדים שהיו חברים קרובים. למרות הפרש הגילאים בניהם (הקטן היה בן 6 והגדול בן 10).
יום אחד שיחקו הילדים בשדה ולא הבחינו שהם מתרחקים מאד מהכפר ולפתע נשמעה צעקה, החבר הצעיר רץ לעבר הקול וגילה את חברו הטוב יושב ובוכה בתחתית באר נטושה.
החבר החל לצעוק לעזרה, אבל הכפר היה מרוחק במרחק שעה הליכה ממקום ישוב כלשהו, לא היה סיכוי שמישהו ישמע.
הילד הגדול שבתחתית הבאר קרא לחברו: ״אתה חייב לחפש ולמצוא חבל או משהו״.
הילד הצעיר החל לסרוק את השדה ואכן לאחר כמה דקות מצא חבל ישן!
הוא זרק קצה אחד לבאר ואחרי שחברו אחז בחבל, משך בכל כוחו עד שחברו הטוב הצליח לצאת מהבאר.
חזרו הילדים לביתם וסיפרו על האירוע לבני הכפר. הסתכלו בני הכפר על שני הילדים בפליאה ואחד מהם שאל: ״איך יכול ילד בן 6 למשוך מבאר עמוקה ילד גדול בן 10 ששוקל הרבה יותר ממנו?"
נשמע לפתע קולו השקט של קשיש חכם מזקני הכפר, ״לא זו הסיבה שהוא הצליח, הוא הצליח משום שלא היה לידו אף מבוגר שאמר לו מה ילד קטן בן 6 לא מסוגל לעשות…״
לא יאמן, דווקא אנחנו אלו שיכולים לחסום את ילדינו מלנסות ולהתנסות.
דווקא הרצון להגן עליהם, לעזור להם ולתת להם כתף – יכול לנעול אותם.
כמה קשה לעצור לרגע, לשחרר ולו במעט מהעטיפה המגוננת לסמוך עליהם ולאפשר לילדנו לנסות ולטעות?
חשוב לתת להם ליפול, אפילו קצת, כי זה מה שמלמד אותם לא לחשוש ולנסות.
ואנחנו? נעמוד מהצד, נעודד ונהיה שם בשבילם. הם לא צריכים יותר מזה.
רוצים עוד פוסטים וסרטונים שלי?
הרשמו לדיוור בוואטסאפ http://bit.ly/Shailyshome-whatsapp
