גלגולו של ליצן

זהירות, זה הולך להיות דביק,

נוסטלגי, אולי תזילו דמעה,

יש מצב שתצחקו עלי, בדרך כלל

אני כותבת לעצמי, הפעם זה

עבורכם. (תכף תבינו למה).

תרגישו נוח לעזוב בכל רגע.

נולדתי נוסטלגית כנראה, בטח

עוד בבטן של אמא שלי התגעגתי

למשהו…… או מישהו…..

אחרת איך תסבירו את זה שאני

אוהבת לשמור כמעט כל דבר שקשור

בעבר? ודמעות זולגות מעיניי

כשאני שומעת שיר של פריד אל אטרש

שאבי כל כך אהב,  הלב מתכווץ

בימי שישי כשאני מבשלת כי אבא

שלי שולח לי את המתכונים לאוכל.

מוזיקה ברזילאית שולחת אותי לחמותי

האהובה, וצחוק מתגלגל זה שמואל חמי.

אמרתי לכם אני חסרת תקנה.

כמו הרבה אמהות טריות,

שמרתי את צמידי הלידה של

ילדיי, את שיער התספורת הראשונה,

שן שנשרה, ציור ומכתב של אהבה

לאמא ואבא.

אוספים של מפיות, בטוח יש להרבה בנות,

גם בולים ואולי עטיפות של מסטיקים,

שוקולדים ומה לא.

אני אוספת זיכרונות לנשמה, חלקם

מוחשיים, אחרים בקופסאות הלב

וגורמים לי להזיל דמעה מעת לעת.

מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה

היא תחפושת הליצן שחמותי ז"ל נעמי

תפרה לפני 60 שנה לגיסי – בנה הבכור אורי.

והיום התחפשה בה נכדתי בכורתי – עלמה נעמי.

עלמה אהובתי

מי לא התחפש לליצן של נעמי ז"ל, ילדיי, אחייני,

ובעלי כמובן.

רק את התמונה של בתי נועה המחופשת לליצן,

עדיין לא מצאתי

דני בגילה של עלמה שנה וחצי

בני נדב

בני עידו

שמרתי את התחפושת במהלך כל השנים,

למה? כי אני נוסטלגית, זוכרים?

אין לי מושג מה גרם לי לשמור בכפפות

של משי את היצירה שחמותי ז"ל תפרה

בהמון אהבה.

אבל אני יודעת שהיום חווינו כולנו אושר

עצום וגדול, הנכדה שלנו, הנינה שלה….

ולאחר שכולם שמעו את הסיפור, וחיבקו

באהבה את הקסם הזה, עלו וצפו הזיכרונות,

על דברים שממתיקים לי את החיים, וגורמים

לאהובים שלי שאינם בחיים להיות איתי בכל רגע.

כשאבי נפטר לקחתי כמה פריטים מהבית, חולצה

עם הריח שלו, צעיף שסרגתי לו ליום סגריר

כי הוא היה רוכב על טוסטוס בכל מזג אוויר

עד יום מותו בגיל 73.

צעיף שסרגתי לאבא

לפני כשלושים שנה הוא התייעץ איתי מה

לרכוש לאחיי ולי מזכרת ממנו ומאמא.

"אבא, נו באמת, מה עכשיו? אתם איתנו תמיד

בלב".

מי חשב אז על מוות, על פרידות, על

כאב הלב שלא מרפה למרות השנים שעוברות.

הבנתי אותו, צפיתי את הבאות, קנינו חנוכיות,

לא לפני שווידא שיהיו מכסף טהור.

"כן, זה מעולה, תמיד בחנוכה תזכרו אותנו"..

והוא לא יודע שאני זוכרת אותו בכאב כל יום,

גם 11 שנים אחרי שהוא כבר לא איתנו.

והילדים שלי כבר יודעים, מכירים את אמא שלהם

בכל חג אני בוהה,  לא מתאפקת, דומעת, 

"זאת מזכרת מסבא אלי".

ו

חנוכיה מכסף

וכשחמותי הלכה לעולמה, הבנתי עד כמה 

הדברים הקטנים, המוחשיים שנשארים איתנו

חשובים לי כל כך, אז לקחתי המון מזכרות,

כפיות מיוחדות, וצלחות להגשה, ורהיטים,

ובגדים, מחברת עם כתב ידו של חמי שמואל ז"ל,

מטבעות שאסף, ספרים שאהב, כוס הקידוש שלו.

ובכל הזדמנות, אני חופרת לסובבים,

"זה מסבתא נעמי,

זה של סבא שמואל".

הכי כייף לאכול בכלים של סבתא, יש לאוכל

טעם אחר, נוסטלגי משהו.

כסא של נעמי

שולחן של נעמי

הצעיף של נעמי עוטף אותי עכשיו, כשאני כותבת,

אוייש כמה דמעות אני מזילה מזכרונות….

כמה חשובה המורשת והמסורת, כמה

חשוב להשאיר חותם אחרינו.

וכאן אני כותבת אליכם, תשמרו, תנצרו בלב,

אל תשליכו חפצים שנראים לכם לא חשובים,

אין לכם מושג כמה תתגעגעו אליהם……..

אני מדברת גם בלב וגם בקול, ומספרת

בשבחם של אהובינו שאינם, חושבת

ושואלת את עצמי מה אשאיר אחרי?

ואם שרדתם עד כאן אז הידד, אולי הזלתם

דמעה, אולי הזדהתם, הכי חשוב בעיני,

חבקו את האהובים שלכם, היו איתם כמה

שיותר, הם לא כאן לנצח.