מאיר שלו כתב ספר זה על גינת ביתו שבעמק יזרעאל. זהו קובץ של רשימות על גינת בר אחת ועל הגנן שעובד ושומר אותה, שבגיל די מאוחר מצא לו תחביב, ואולי אף אהבה חדשה.
גינתו היא גינת בר. בחורף היא ירוקה, ואחר כך היא אדומה וצהובה וכחולה וורודה וסגולה ולבנה, ובקיץ היא יבשה. אבל לא חרבה לגמרי.
גם גינה של פרחי בר היא גינה, ועבודה רבה מושקעת בה: עישוב ואסיף, וזריעה ושתילה.
הגינה משפיעה על הבית והבית על הגינה. הוא גולש אליה בדמות פינת נמנום, ישיבה ועבודה, שאפשר לראות בהן מעין חדרים נוספים. והיא חודרת לתוכו דרך החלונות בריח ובצבע, ומשפיעה גם על המתרחש במטבח.
מעוניינים לדעת איך להכין לימנצ'לו מהלימונים בגינה? או פסטה עם מרווה טרייה שרק נקטפה? לכבוש זיתים? מאיר שלו חולק בספרו מתכונים וטיפים 🙂
וטיפ נוסף טרי טרי מהגינה- על תאנים וערק כבר שמעתם?
שלו משתף את הקורא בצורה ציורית ולעיתים הומוריסטית בחוויות שצבר בגינתו ובידע הרב סביב הטבע, הגינון, הקולינריה וההיסטוריה. אני אציין שלמדתי המון מספרו 🙂
הידעתם שלרקפת טביעת אצבעות, או ליתר דיוק טביעת עלים? לכל רקפת ציור יחיד ומיוחד על עליה, והוא שונה מהציור שעל העלים של כל רקפת אחרת.
וקוריוז קטן על "הצבר"- ה"צבר", הקקטוס הגדול והחזק, שאנו נהנים מפירותיו, הוא גם כינוי חיבה ציוני לילדים יהודים שנולדו וגדלו כאן עוד לפני שקמה מדינת ישראל. המעניין הוא שהצמח עצמו אינו ערבי ולא יהודי, לא ציוני ולא אנטי- ציוני, והאמת היא שכלל אינו מקומי. הוא יליד מקסיקו, והובא לאירופה בידי הספרדים בתחילת המאה השש עשרה.
הצבר מזכיר את האיקליפטוס- אף הוא צמח זר שבר מרחוק, מאוסטרליה, והתאקלם כאן עד שנעשה אחד מסמליה הנופיים והפוליטיים של הארץ. מוזמנים גם לקרוא טיפים על איך קוטפים וקולפים את הפרי של הצבר.
חשבתם שאדום מטרתו למשוך שוורים? אז לא רק…לצבע האדום של הפרגים והכלניות יש יתרון. הוא מזהיר את הבהמות לא לאכול אותן. בפרחים האדומים יש חומרים שאינם טובים לבריאותם.
רבים מפרחי הפרג שרוטים ופצועים. החיפושיות שורטות אותן ואוכלות את החומרים הרעילים שהצמח מפריש. כך הן נעשות רעילות בעצמן וציפורים לומדות לא לאכול אותן.
"גידולי בעל" הם גידולים שלא משקים אותם והם מסתפקים במי גשמים. מה הקשר שלהם למוחרקה ולסיפורו של המקום? אילו כלים על גנן חובב לקחת איתו? מה הקשר בין הנמלה לשלמה המלך? מהי האגדה מאחורי הכלניות? מי זה קבור בגינתו?
על שאלות אלו ועוד תוכלו לקרוא תשובות בספר 🙂
בלא מעט הומור, מאיר שלו כותב הרהורים זואולוגיים רומנטיים על החולדים, האוכלים לו את פקעות הצמחים בגינה. ועל הקרב בינו לבין החולד, המסתבר כלא פשוט כלל וכלל. חיסול החולד אינו מבצע של מה בכך, ויש בו כמה וכמה רמות של סיכון והקרבה.
את "גינת בר" מלווים רישומים וציורים מאת רפאלה שיר, אחותו של המחבר.
מאחלת לכם קריאה פוריה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
