גילוי לב – דרכה של מאמנת לניהול משברים לבוא בדרישות ולא ברחמים….

אימון אישי? למי בכלל יש ראש לעבור תהליך של אימון אישי כשנמצאים במשבר, ובוודאי במשבר קשה ? כשפתאום החיים מנחיתים עליך "תיק" – מחלה, תאונה, פרידה מיישהו יקר, אובדן… כל מה שבא לך זה להעלם. פשוט כך. מה שמתחשק הוא ללכת לישון ולהתעורר בבוקר ולגלות שזה בסה"כ היה חלום רע.

אבל מה קורה כשמתעוררים בבוקר ומגלים שלא. זה לא היה חלום… איזו באאסה !

יש וצריך לתת מקום לכאב. אבל גם לעשייה. כי הרי אם זה מה שיש אז עם זה צריך לנצח.  נשמע קלישאה. אני יודעת. ולמרות זאת, זה ממש בסדר כשכל כך קשה ומעיק לבחור ולקחת כלי עזר. אני כלי עזר.

להקשיב לי פירושו להאמין בי. להאמין שיש לי מה לומר. להאמין ולדעת שאני מספיק אחראית לבדוק את הדברים שאני אומרת ולעמוד מאחוריהם. לדעת שצעדתי והצעדתי בשדה הזה רבים וטובים שנתנו אמון ויודעים שאני עומדת איתם ומאחוריהם.

האימון, הסיוע לאנשים בדרך שהם עוברים, ממקום בו הם נמצאים במשבר ועד למקום בו הם בבחירה ובהובלה של החיים שלהם למקום טוב יותר, הוא ייעוד חיי, ואחת הסיבות המרכזיות שגורמות לי לקום כל בוקר בשימחה ובאושר.

אני מתמודדת כל יום יחד עם אנשים אשר חווים משברים ומתמודדים עם בעיות קשות. אנשים עם כאבים פיזיים כתוצאה ממחלות, אנשים המתמודדים עם פרידה או אובדן של מישהו יקר להם כמו הורה, אח, בן זוג או חלילה ילד, אבל גם אנשים המתמודדים עם החלטות קשות של שינוי בחיים הפרטיים או העיסקיים שלהם. וכל כאב גדול הוא כאב גדול, וכשכואב אז כואב בלי סרט מדידה, גם אם זוכרים שיש אחרים שאולי סובלים יותר.

ואני רוצה לשתף ולהגיד שזה לא קל גם לי. זה אף פעם לא קל או פשוט לחוות עם אדם את כאבו. וזה לא קל כי אכפת לי מאוד. כי אני אוהבת אדם באשר הוא אדם . וגם אני בדרך כלל לא מבינה למה קרה מה שקרה ולמה היה צריך לקרות. זו שאלה שלמדתי לא לשאול.

 וזה לא קל לי גם מפני ובעיקר כי ככה, אפילו אין צורך להסביר. וחשוב להדגיש שאני באה עם הרבה חמלה, הרבה הבנה והקשבה. אבל אני לא באה עם רחמים.

רחמים לא תורמים ולא מקדמים אף אחד. בוודאי לא מקדמים את האדם עליו מרחמים. אולי רק מגמדים .

כל אחד שמגיע אלי, אני מקשיבה ומכילה אותו. כשאנחנו יחד, הוא העולם. עולם ומלואו. אין אדם שהוא לא עולם ומלואו. ההצלחות שלו הן ההצלחות שלי. לכן גם, בצד האמפטיה הרבה וההכלה העצומה, אני דורשת. דורשת התמסרות לתהליך הצמיחה, הלימוד.

התמסרות להבנה כי הגם שמאוד לגיטימי לבקש ולקבל סיוע מכל סוג ובהם כלי עזר, הרי ש "אם אין אני לי מי לי". משבר הוא מקום קשה וכואב בתקופה קשה וכואבת, איליו אני מגיעה בלי שיפוט. אני מבינה שלוקח זמן להפנים את זה.

אבל חשוב להדגיש שדווקא במקום של משבר, גם למי שקיבל "קלפים" לא פשוטים, יש את הזכות לשחק ויש את הזכות לבחור בניצחון.

יש הרבה דרכים לנצח ויש הרבה דרכים להגדיר ניצחון. החיים בנויים מנצחונות קטנים. לפעמים לנצח זה פשוט להמשיך ולשחק. בטח כשאנחנו מדברים על משחקי החיים.

גם במקומות של שפל, לצד האמפטיה והסימפטיה, אני מלמדת לקחת אחריות ולעשות כל מה שניתן, כל יום, כל רגע. לעשות את מה  שניתן כדי להפוך את החיים לאיכותיים יותר, למועילים יותר.

אז נכון, אני דורשת ממי שמגיע אלי. ועובדים קשה. מקדישים משאבים של אנרגייה, זמן וכן, גם כסף. אבל מקבלים את החיים בחזרה, כלומר לומדים לקחת אותם בחזרה.  זה אפשרי וזה מתגמל.

אני לא חושבת שיש דרך ראוייה יותר מאשר לחיות בבחירה. לחיות כמו שהכי נכון לי, לכל אחד מאיתנו. ורק חשוב, כמובן, להדגיש ולזכור שאנחנו יכולים לבחור תמיד רק מתוך האפשרויות שיש לנו…

תודה לכם אנשים יקרים, לקוחות יקרים, כל פעם מחדש, על האמון שאתם רוכשים לי, על הדרך שאתם מאפשרים לי לגלות כל פעם מחדש איתכם ולמענכם. תודה שאתם מעניקים ערך כה רב לחיי.