"רומן מבריק ומצחיק" (שיקגו טריביון), "יוצא מן הכלל" (בוקליסט).
בדרך כלל אני חושדת בסופרלטיבים – כשיש כזאת אינפלציה במילים, קל כל כך להגיד שספרים הם "מדהימים" ו"מבריקים" ו"שנונים".
במקרה של 'ג'יין יאנג הצעירה' אני מסכימה עם כל מילה, וגם מעלה: ככל שאני מתרחקת ממנו יותר אני מבינה כמה הספר טוב – גבריאל זווין אורזת דילמות ערכיות ואנושיות מהותיות בעטיפה קלילה, שנונה ומהנה ביותר. עד כדי כך מהנה שהייתי צריכה לעצור את עצמי בכוח כדי לא לפספס את הרובד העמוק.
בהיותו רב־רובדי יש הרבה מה לכתוב על הנושאים שמועלים בספר, למשל, כמה עולה לשקר; כמה משלמים על להגיד אמת; אימהות ובנות ומה שביניהן; גברים ונשים ומה שיש או אין ביניהם. רק התחלתי.
אבל אותי מעניין ההיבט הפמיניסטי כי אם הספר משקף את המציאות אני מודאגת מאוד: גבר חושק באישה, אישה חושקת בַּגבר שכבר יש לו אישה. אביבה גרוסמן צעירה, גיל חבר הקונגרס כפול מגילה, הוא פוליטיקאי, היא מתמחה במסע הבחירות שלו. עכשיו תנחשו מי תשלם את המחיר והחיים של מי ייחרבו בגלל הבושה – יחסים אנאליים עם גבר נשוי, מי ישמע.
הסיפור מוצג מכמה זוויות – רק של נשים. לכל אחת קול ייחודי לה אבל בכולן יש חוכמה אנושית עמוקה. רייצ'ל השנונה בת השישים וארבע פותחת את הסיפור. אף אחד לא יכול עליה: היא משקרת לכל אחד ובלי למצמץ כדי להגיע לאן שהיא רוצה, והיא יודעת בדיוק מה היא רוצה ואיך העולם פועל. איך היא אומרת?
נשכתי את הלשון כל כך חזק, עד שהרגשתי את טעם הדם. כמה מחשבות שמרתי לעצמי!
אם אכתוב אי פעם ממואר, כך אני צריכה לקרוא לו, "רייצ'ל שפירו: כמה דברים לא אמרתי!"
אחרי הפתיחה המתעתעת – נדמה שזה ספר מושחז וקליל על יהודיה טיפוסית באמריקה של זמננו – עולות הדמויות בסך:
ג'יין יאנג הצעירה היא עוף החול שהתרומם מהשברים של אביבה גרוסמן; היא מפיקת חתונות ומגדלת לבד את רובי, בתה. זאת אישה מעוררת הערכה – אחת שחטפה, בנתה את עצמה מהיסוד, ועושה בזהירות את הדרך שלה למקום בטוח. ככה היא אומרת:
בבוקר ההוא הרגשתי שופעת מרץ וביטחון ולכן החלטתי להעמיד במבחן את ההשערה של רובי. מה יקרה אם בן אדם מתקדם לכיוונך ואתה לא מפנה דרך? זה היה יום חמים, המדרכות היו למרבה המזל נטולות קרח, ואני המשכתי ללכת קדימה כשידיי מתנופפות בקצב ההליכה. הלכתי והתקרבתי אליו עד שכמעט התנגשנו.
האף שלי הגיע למרחק של חמישה־עשר סנטימטרים מהאף שלו, אבל המשכתי ללכת.
הוא פינה דרך.
רובי המבריקה מייצגת את נשות העתיד: רק בת שלוש־עשרה אבל עמוד השדרה שלה בנוי לתלפיות. כשהיא מקבלת תשובות לא מספקות היא יוצאת למסע לגילוי האמת. בדרך היא מספרת למי שצריך שהיא חניכה בפרויקט 'שינוי: מנהיגות נשים עתידית'. ועל הקיצור, שמנ"ע, שהיא מסבירה:
במשך שנים על גבי שנים, גברים קראו לנשים 'שמנה' כדי להחליש ולהשתיק אותן. אנחנו רוצות שיקראו לנו ככה, וזו הדרך שלנו להעביר את המסר שלא אכפת לנו אם אנשים חושבים שאנחנו מושכות. יש לנו כוח ויש לנו שכל, וזה מה שחשוב.
אמבת', אשתו המקורננת של חבר הקונגרס, היא החוליה החלשה והמודל הישן בשרשרת הנשים: היא חולת סרטן ומוצאת בן שיח בדמות תוכי דמיוני. למרות היותה אישה בעלת יכולות אישיות ברורות, נשארה כל השנים בצילו של בעלה, תפקדה כמנוע שמקומו הטבעי הוא מאחור או:
ואולי זאת תמצית חייה. למענו, היא שיקרה, רימתה, אכלה חצץ, העלימה עין […] כשיכתבו את "מגילת אמבת'", הדבר היחיד שיהיה ראוי לכלול בספר הזה יהיה שהיא אהבה את ארון לוין עד כמה שאישה יכולה לאהוב גבר.
אחרי המילים האלו, כמה טוב לפגוש את אביבה גרוסמן הבוגרת: מכולם היא החביבה עליי ביותר – היא ההבשלה של ג'יין והמיצוי שלה, היא לוקחת את ג'יין כל הדרך להגשמה אישית, להתמודדות על ראשות העיר, היא רבת עוצמה ומעוררת השראה. ככה, בעיניי, צריכה להיות אישה ואדם בשנות האלפיים:
אפרופו, בלילה חלמת על אביבה גרוסמן. בחלומך היא התמודדה על ראשות העיר מיאמי. פנית אליה לבקש עצה. "אפשר לשאול אותך משהו?" שאלת. "איך הצלחת לעבור את השערורייה?"
היא ענתה, "לא הייתי מוכנה שידביקו לי אות קלון."
"איך עשית את זה?" שאלת.
"כשהסתערו עליי, הסתערתי חזרה," היא אמרה.
החלק של אביבה, המסיים את הסיפור, מבריק: בכל קטע יש אפשרות, לכאורה, לבחור אחת מבין הברירות שאביבה יכלה לבחור ביניהן בזמן אמיתי, כשה"פשע" הגדול התרחש. כל מפגש כזה עם מגוון הברירות מחזק את תחושת ההחמצה, הלב מתכווץ שוב ושוב לראות את כל הרגעים שבהם אביבה לקחה את הסיבוב הלא נכון.
ובחזרה לפמיניזם: מה התקלקל שם שגבריאל זווין מרשה לדמויות שלה לקבל את חוסר הצדק שבבסיס הסיפור? כמה מהן ימלמלו בשקט שבאמת לא בסדר ולמה אביבה שילמה את המחיר ולא חבר הקונגרס. למה זווין היא לא מרימה קול זעקה רמה? ברור שלא חסרים לה דציבלים. עיצוב העטיפה ממשיך את הכיוון – צעירה חסרת פנים, ורק שפתיה האדומות בולטות. האסוציאציות פתוחות.
ולסיום – יעל סלע תרגמה מאנגלית ועשתה עבודה נהדרת. המוקשים המועדים עברו נפלא ושפתה של כל אחת מהדמויות יושבת עליה בטבעיות רבה. ומכאן – שאפו להוצאת 'תכלת' שלא מסתפקת בציון שמה של המתרגמת אלא נותנת קרדיט לעוסקות במלאכת העריכה בספר, לעורכת התרגום ורד שוסמן ולעורכת הלשון שרית זיו.
