לא יודעת איך זה קרה, אבל החיים התל אביביים מובילים אותי תמיד לרחוב חשמונאים. פיסה קטנה של העיר שתמיד גורמת לי להישאר בסביבה, אם בשביל עבודה, לימודים, או איך אפשר שלא, בשביל האוכל. תאמינו לי – אחלה רחוב. יש בו הכל, כולל בית קפה מיתולוגי אחד, שהוא במקרה גם הבית קפה "שלי". לכל תל אביבי יש את הבית קפה שהוא אימץ אל תוך חייו, שהוא מכנה אותו "שלי", ושהוא בדרך כלל נמצא קל"ב. במקרה שלי קל"ב הוא לא, אבל הוא שווה כל מיליליטר של בנזין שאני מבזבזת כשאני נוסעת אליו. קבלו את ג’ו הראשון – בית הקפה התל אביבי האהוב עליי, אותו אימצתי אי שם בתחילת המילניום, כאשר הגעתי לעיר הגדולה. העונות יתחלפו, האופנות ישתנו, אבל בשבילי הוא תמיד יישאר הספוט התל אביבי האהוב.
קרקס עירוני
כשאני בא לג’ו אני מתיישבת בשולחן הטוב ביותר והקבוע ביותר שלי, שממוקם ליד החלון בצד של הדלת, ולכן מציע נקודת תצפית מעולה לקרקס העירוני המופלא שמתרחש בפנים ובחוץ. מהשולחן שלי, ג’ו פרוס בפניי בפתיחות אמיתית של היכרות בת 10 שנים, ואני אוהבת להתבונן משם על השינויים החברתיים שהוא עובר בכל שעות היממה. אני מאוהבת בגיוון האנושי המרתק שנמצא בו, אם אלו חתיכות עם לפטופ שבאות לשתות אייס ולצ’וטט בפייס, או בעלי קרחות מבריקות מחופשים לאנשים שסוגרים עסקאות, נציגי הבראנז’ה, או זוג פנסיונריי הבית שמגיע כל יום כדי לאכול שם את ארוחת הצהריים. זה מרתק, מעניק השראה ופותר כל מחסום כתיבה.
פצצת גרגרנים אמיתית
יש לג’ו שלי את הקפה הקר הטעים ביותר בעולם, שמגיע בכוס שקופה עם קצף רך מלמעלה, ואת מנת תפוחי האדמה הטעימה ביותר בעיר, שנקראת "גרטן תפוחי אדמה עם חלומי". דמיינו מחבת שחורה, מלאה בקוביות בטטה ותפוחי אדמה שנאפו בתוך רוטב שמנת עם חתיכות גסות של פטריות פורטובלו וגבינת חלומי, שמוסיפה חמימות מותכת המחברת את כל המרכיבים יחד. אם זה לא מספיק, אז ההקרמה המוצרלית הופכת את הסיפור המדהים הזה לפצצת גרגרנים אמיתית ולחלומו הרטוב של כל יליד בלרוס (או רוסיה הלבנה, אם תרצו) כמוני, שגדל על 4 מנות תפוחי אדמה ביום. אם לא זכיתם להיוולד בבלרוס, אפשר להסתכל על זה גם בדרך אחרת: המנה הזאת יכולה להיות המתחרה האולטימטיבית לחמין, לג’חנון וללאפה, מבחינת הזמן שהיא תחזיק אתכם שבעים. בשעות הצהריים העסקיות, הגרטן מגיע עם מנה ראשונה ושתייה – במחיר 49 ₪.
המנה הראשונה האהובה עליי היא, איך לא, שני מאפים ממזריים מבצק עלים שנראים כמו "קבבוני פחמימות", ממולאים בגבינה בולגרית נימוחה ומפזרים מסביבם ניחוח אפייה משכר.
כמו גבר בשל
אני אוהבת לראות את הג’ו שלי שומר, מצד אחד, על המראה החיצוני הותיק, כמו גבר ששערו מלבין והוא משדר בשלות של ניסיון חיים, ומצד שני- תמיד דואג לשדרוגים וחידושים, שלא אשתעמם איתו לרגע. ההברקות האחרונות שלו הן:
"סלופי ג’ו" – מנה של 3 לחמניות עגלגלות מקמח לבן, שמחביאות בתוכן בשר טחון חם, מתובל וריחני, עם רוטב הבית. הלחמניות מוגשות עם סלט קולסלאו ומלפפונים חמוצים.
"מאמא ג’ו" – מנת צהריים אמיתית, לרעבים במיוחד, שכוללת פרוסות עבות של שווארמה, המוגשות על סלט תפוחי אדמה חם. ממממ… יאמי!
טארט פירות יער חם – גזרת הקינוחים של ג’ו משתנה כל הזמן, אבל אני, מבין כל מה שטעמתי, התמכרתי דווקא לטארט פירות יער חם, שיושב בתוך מעטפת בצק פריך מעוטר בקרמבל חלומי, ומחליק בגרון בקלות בעזרת גלידת השמנת העשירה שמוגשת לצידו.
אם זה כריך פטריות חם, בורקס תוצרת הבית עם ביצה, מחבת לוהטת עם עוף מוקפץ, פיצה, פסטה, או סלסלת מיני כריך – 15 שנים לא הולכות ברגל (במיוחד אם ההליכה הזאת מתרחשת בתל אביב) ובטח שלא אם מדובר בבית קפה. וכאן אני מגיעה לעיקר, כי מעבר להיותו מרכז תרבותי-רוחני שלי, ומקום שטעים לי לאכול בו בכל שעות היממה, ג’ו מציע את הקפה הטעים ביותר בעיר (לטעמי).
קפה גן עדן
לגבי טיבו של הקפה התווכחו ביניהם לא מעט מביני עניין גדולים ממני, וגדולים עוד יותר קבעו כי טיב הקפה, בסופו של דבר, תלוי במיומנותו של ברמן הקפה. אז, כנראה שיש ברמנים מיומנים בג’ו, והשילוב ביניהם לבין פולי הקפה, שמוטסים מברזיל במיוחד (ונטחנים במפעל של ג’ו בחולון), יוצר גן עדן לפריק קפאיני כמוני. ב- MAKO הגדירו את הקפה של ג’ו כבעל ארומה אגוזית והקרמה שמבטיחה רבות, והוא קיבל ציון של 7 מתוך 8. לי הוא פשוט טעים, בלי שום פלצנות ויומרה.
אמא מטחנה
סניף חשמונאים של ג’ו הוא הסניף הראשון, שהוא גם סניף הדגל, שהוא גם הסניף היחיד ששייך לרשת עצמה. בשבילי הוא פשוט חמימות ביתית ואני מוצאת בו את האיכויות של מוליד הרשת, את האוכל שאף פעם לא מפשל ואת הקפה שעושה לי נעים בלב, בראש ומנשמה. אין במקום הזה את טיפת הפלסטיות שמאפיינת רשתות, ויש בו צוות עובדים ותיק, מאוד אישי, אנושי ואמיתי, שגם לא שוכח להיות צעיר ודינאמי. כל זה תחת השגחתה הקפדנית של מטחנת הקפה העצומה שניצבת בכניסה למקום, כמו "אם על" שמתוכה נולדה הרשת.
יש הרבה ג’ו, אבל שלי יש רק אחד.
