זמורה ביתן / מרגנית 2016, 319 עמ' (כולל מילון אפולו בסוף)
תרגום מאנגלית: יעל אכמון
"קוראים לי אפולו. פעם הייתי אל." כך נפתח הספר ואז אחרי פירוט של כל מיני אירועים עכשוויים שאת הצלחתם אפולו זוקף לזכותו: "אבל בכל חיי כבן אלמוות מעולם לא צללתי עם הראש למטה לתוך פח זבל…" ועוד קצת הלאה באותו עמוד "האם יש דבר עצוב יותר מקול התרסקותו של אל על ערמה של שקיות זבל?…" עמ' 9.
אפולו הרגיז את זאוס ולא פעם הראשונה. אפולו כ"כ הרגיז את זאוס, שזאוס שולל את כל כוחותיו האלוהיים ושולח אותו לארץ כבן תמותה. בכיסו רשיון נהיגה של נער בן 16 עם שם חנוני לחלוטין (לטעמו) -לסטר פפדופולוס, שטר של 100 דולר ופנים של נער מתבגר. נדמה שזה העונש הגדול יותר עבור אפולו יפה התואר. יחד עם זאת הוא צריך למצוא מישהו לשרת אותו עד שאביו – זאוס יחליט שהוא מיצה את עונשו.
כבר בתחילת הספר אפולו מסתבך עם זוג בריונים והוא טרם הסתגל לשינויים. מי שנחלצת להגנתו זו מגי שבתמורה גוזלת את כספו והופכת להיות האדונית שלו. אפולו מבין שרצוי למען בטחונו שהוא יגיע אל מחנה החצויים, אבל את הדרך לשם מכירים רק אלו שיש להם כוחות אלים או חצויים ולכן הוא לוקח איתו את מגי אל פרסי ג'קסון שמוביל אותם גם אם באי רצון מסויים למחנה החצויים. אם אפולו חשב שהוא הגיע למקום בטוח טעות בידו. מחנה החצויים נמצא תחת איום ובסכנת השמדה. חצויים נעלמו ממנו ולא חזרו ורק אפולו גם אם נטול כוחות יכול להצילו, לשם כך הוא צריך להציל קודם את האורקלים שלו.
התגעגעתי לריק ריירדן ואפילו לא ידעתי עד כמה. יש לי את כל ספריו שכוללים את פרסי ג'קסון, את סדרת ההמשך את טרילוגיית משפחת קיין וגם את סדרת מאגנס צ'ייס בה יצא בינתיים רק הספר הראשון. עד עתה קראתי רק את הסדרה הראשונה ולא הצלחתי להתאפק וקראתי את האורקל הנסתר מיד עם הגיעו. אפשר לקרוא את האורקל הנסתר, אבל עדיף לקרוא לפחות את פרסי ג'קסון ואת סדרת ההמשך לפני שמגיעים אליו כי מוזכרים שם אירועים מהסדרות האחרות שקדמו לו.
כבר ממשפטי הפתיחה צחקתי כ"כ. ריק ריירדן בונה את דמותו של אפולו בציניות קלילה כמו הפוחז שהוא מייצג כאל. "…לעולם לא אבין איך אתם, בני התמותה, מסוגלים לעמוד בזה. אתם חיים את כל חייכם לכודים בשק של בשר, בלי לדעת תענוגות פשוטים כמו החלפת צורה ליונק דבש או התפוגגות לאור טהור…" עמ' 11. הסיפור מתקדם והולך ונהיה אפל יותר מרגע לרגע, אפולו משתנה, אבל לא לגמרי. הוא עדיין לא מצליח לגמרי להתאים את עצמו לסביבה.
אני זוכרת כמה חיכיתי לכל אחד מהספרים של פרסי ג'קסון בזמנו. אני זוכרת את עצמי מפספסת את התחנות של האוטובוס ואז מוצאת ספסל כדי להמשיך ולקרוא "עוד פרק אחד ודי". אני זוכרת את עצמי צוחקת באמצע הרחוב ואז בודקת אם אנשים מסתכלים. אהבתי מאד את הסדרה הזאת. אהבתי מאד את הספר הראשון של האורקל ובקרוב כשאחליט שהגיע הזמן להתחייב שוב לסדרה ארוכה, אני אקרא את ההמשך של פרסי ג'קסון וגם את משפחת קיין, כך שכאשר יצאו ההמשכים של האורקל, אני אגיע מוכנה.
זה ספר מצויין לנוער וגם לאוהבי פנטזיה מבוגרים שקוראים גם ספרים לנוער ונהנים מהם.
