גול לחיבורים, פודרה באירועים, אני הכול וכלום, נעים להכיר!

"הגזע האנושי הוא ציפור בעלת שתי כנפיים: כנף אחת היא – נקבה, כנף אחת היא – זכר, עד ששתי הכנפיים לא תתפתחנה בצורה שווה הגזע האנושי לא יוכל לעוף" בוטרוס בוטרוס ראלי (שימש כמזכ"ל האום)

מפגש עם חברים, יושבים, צוחקים, מדברים.

אני מספרת שאני משתתפת בתכנית מנהיגות ויזמות חברתית מטעם ויצו, האגף לקידום מעמד האישה.

בדיעבד, וזוהי פרשנות שלי כמובן, ברגע שאמרתי את המילה ויצו, נסתם הגולל ונחרץ גורלי, הפכתי להיות פמיניסטית, שורפת חזיות, שיש מצב רוצה להעלים גברים.

ואולי תגידו שאני דרמטית, או אולי מגזימה, אך אחרת אין לי דרך להסביר את המשפטים שנזרקו לעברי, בעודנו יושבים ומדברים, שכללו את המילים "יאללה, יאללה, מה נהיית לנו עכשיו פמיניסטית?!?" או " בטח כולן שם נהגות משאית, עם שיער בבית שחי ושפם" . משפטים שלוו בפרץ צחוק דבילי, כזה שבא להסתלבט ולעשות קטעים, ואני זוכרת ששתקתי, כי אם לומר את האמת, נותרתי בשוק טוטאלי, שזה מה שנזרק לחלל האוויר.

אני יודעת, יש היגידו כי הכול נאמר בחיוך ובהומור חברי,  או כמו שאומרים לי פעמים רבות כשמנסים לעקוץ אותי והבדיחה על חשבוני "תגידי מה את כבדה ??!?! צוחקים!!!"

אך מכוון שהמשפט לא נאמר לי על ידי בבון לא מפותח, אלא דווקא מאיש חינוך, אותו אני  באמת מוקירה  על עשייה חברתית ענפה. הבנתי עד כמה עמוק סטיגמות מושרשות וימשיכו להתקיים, כול עוד אנשים לא ילמדו לבחור ולברור מילים, ושנייה לחשוב, האם מה שהם אומרים אוחז במבחן המציאות, ולא עוזר להנציח דעה קדומה רקובה.

מעבר לזה, הבנתי כי גם אני, כמו רבים ורבות, נפלתי אל תוך המלכודת של הסטיגמות, רק כי המוח האנושי יוצר שיוכיים מכלילים, שמצמצמים את הפרט, כדי לזכור ביתר קלות.

שנים נמנעתי מלהגיד שאני פמיניסטית, בשל המשמעות שקבלת התואר פמיניסטית, טמנה בחובה, כזאת המלווה בטון עוקצני ומזלזל של הלך רוח האומר – "אם את פמיניסטית זה בגלל שאת לא נחשקת מספיק על ידי גברים ומה לא ברור את רוצה להיות גבר ולא אישה".

כמה בורות נשפכה מתוכי כשהמילה פמיניזם, ייצגה עבורי בעיקר, רדיקליות, נשים ממורמרות, רווקות בלות, נשים שהתרחקו מהנשיות שלהן ומתנהגות כגברים, נשים מציקות טרחניות, שרק רוצות לעורר סתם דובים ישנים ותמימים.

כול מבוקשי היה להתרחק כמו מאש, מהדמות שהצטיירה, חששתי כי להיות מזוהה עם פמיניזם, ירחיק אותי מהנשיות שלי, שחיפשה להבין את עצמה.

שנים בילדות כינו אותי  "טום בוי" ו "בת-בן" כי ידעתי להבקיע גולים לחיבורים, ולעבור באומנות רבה את הבנים (טוב נו, גם ידעתי ללכת מכות, אבל רק עם מי שהתחיל!)

וכול פעם שזה קרה נזרק לעברי המשפט " בוא'נה את משחקת כמו בן, את בכלל לא בת", הרי לא ייתכן שבת תנצח בן, אם היא לא תקבל מעמד של זכר.

10399308_16358358579_9327_n

רק השנה, אחרי שנחשפתי בתכנית המנהיגות, לזרמים השונים שקיימים בפמיניזם ולנשים השונות והמגוונות אשר הובילו את המהפכות לשיווין במינים, והיום שאני יותר מתמיד  מרגישה אישה, אשר לא מחפשת להוביל כגבר, או להתנצל שאני עם תכונות אופי רב גוניות משלימות של יאן ויאנג, אני יכולה באופן שלם ובגאון להגיד, שחלק ממי שאני, הוא גם להיות פמיניסטית, כחלק ממי שדוגלת בשוויון וצדק לכול, כמי שדוגלת בשיווין הזדמנויות בין המינים, ללא משוא פנים ואפליה.

היום יותר מתמיד אני מבינה, עד כמה חשוב להבין את משמעות הפמיניזם וזאת מבלי לנכס את הגדרתה, לזרם אחד, על פי סוג אחד של אישה.

אומרים שלא ניתן לשכתב את ההיסטוריה, אך אם תבדקו עם עצמכם ותשאלו את עצמכם מי הנשים פורצות הדרך בקום המדינה, הרוב יענו : רחל, חנה סנש ושרה אהרונסון שכבודן במקומם מונח, אך יש להם נרטיב דומה – צעירות, שמתו מוות טרגי, רווקות וללא משפחה. על נשים אלו נלמד בבית ספר, מבלי להבין שהיו עוד רבות וטובות, נשואות, רווקות ואלמנות שהיו חלוצות ועסקו בעשייה ענפה.

מעטים ידעו לציין את חנה מייזל מקימת בית ספר לחקלאות העברי הראשון לנשים, או את רבקה זיו ורחל כגן – כהן, שהיו שותפות בבניין הבית הציוני באמצעות חקיקה וקידום פעילות חברתית ופוליטית.

רבים לא יידעו כי ורה וייצמן ( הידוע כאשתו של…) כתבה את הספר "the impossible takes longer" שתורגם לעברית בשם "חיי עם וייצמן"  (שזה בדיוק מה שעלה לי בראש כשקראתי את השם באנגלית, באמת זה היה תרגום מדהים, של מילה במילה…)

יש פה חור עצום של מידע שנעלם מעינינו, שמשולב במגמתיות עיקשת, לצייר תמונה מסוימת של מהי אישה ומהו פמיניזם.  וזה צריך להיות על השולחן.

מחובתנו נשים וגברים לנהל דיאלוג עמוק, שיוביל לשינוי, שורשי ועמוק, ביחס של הזדמנות שווה למינים. רק הבנה משותפת תביא לשינוי חברתי רחב.

גם הגברים וגם אנחנו הנשים צריכים להפנים שיש כול כך הרבה נשים, והן שונות זו מזו, יתרה על כך  לכול אחת יש שפע של יכולות וחלקים שונים ומשלימים בתוכה.

ולכול אישה הגדרה שונה לנשיות, אך זה עדיין לא אומר שהיא פחות אישה מחברתה.

DSC_0337

יש נשים: לבנות, שחורות, סיניות, יפניות, אינדיאניות, יהודיות, מוסלמיות ונוצריות,

יש נשים ששרות: אופרה, מזרחית, פופ ורוק,

יש נשים במקצועות הספורט: ג'ודו, כדורגל, כדורסל, כדור יד, טניס, מחול וריצות ארוכות,

יש נשים שמשוגעות על עקבים, אחרות יגידו שזה גורם לכול רצפה להיות עקומה וירצו רק כפכפים,

יש נשים שילבשו רק שמלות, אחרות יעדיפו גי'נס, ויש כאלה שיגידו שזה תלוי איך קמו בבוקר או בסוג האירוע אליו הולכים,

יש נשים שאוהבות תספורת קצרה וכאלו שרק שיער ארוך ואם אפשר אז עם צמה.

יש נשים שיאריכו שיער בבית שחי, וכאלו שאחרי ביקור במספרה ואצל הקוסמטיקאית יחושו כי הגיעו אל האושר והנחלה,

יש נשים שירצו להישאר בבית ולגדל את הילדים ויש כאלו שיחליטו לצאת לעבודה,

יש נשים שישרפו חזיות ויש כאלו שיעדיפו מחאה שקטה או עבודת חקיקה,

ואני יכולה עוד להמשיך ולתת אינספור דוגמאות לנשים שונות מכול העולם, שדוגלות בשיוויון אך כול קשר בינהם יהיה מקרי אם בכלל.

הדבר היחידי אותו, לדעתי ניתן להגיד שמשותף לכולן :

כי לכולן מגיע הזכות לשוויון הזדמנויות והיכולת לבחור לעצב את חייהן, לבושן, מקצוען לפי צו ליבם, ללא חוקים או מגבלות המתבססים על מגדר, ללא תקרות זכוכית שקופות אך כה אטומות, עבות וכה מסוכנות כי הן כיבכול לא שם.

בימים שהכול הינו פוליטי-אישי ולגמרי מגדרי, אנחנו צריכים לזכור שהפמינזם הוא מדד לחברה ליברלית ויותר שיוונית וכול עוד אין שיווין מלא, לא באמת נוכל לעוף…

או כפי שהגדיר זאת בצורה פיוטית וחדה,  בוטרוס בוטרוס ראלי, ששימש כזמכ"ל האו"ם:

"הגזע האנושי הוא ציפור בעלת שתי כנפיים:

כנף אחת היא – נקבה, כנף אחת היא – זכר

עד ששתי הכנפיים לא תתפתחנה בצורה שווה הגזע האנושי לא יוכל לעוף"

ממני, שלא אוהבת להשתייך רק לקבוצה אחת, או רק לקהילה כזאת או אחרת, כי זה מצמצם אותי להיות משהו אחד בעוד שאני מורכבת מאינסוף חלקים!!!!

מורן שבתאי,אישה, ספורטאית, מרתוניסטית, כותבת שירה, ציירת חובבנית, מהנדסת תעשייה וניהול, מאמנת ריצות ארוכות, לומדת למקצוע הוראת המתמטיקה ויזמית חברתית בנשמה! לעיתים מצחיקה, תמיד מעמיקה, סקרנית לחיים, מאמינה באהבה, ובין היתר גם פמיניסטית.

שיהיה שבוע סילאן תמרים.

10405639_502458853199606_8429798576904763462_n

Ready2Be
נולדתי לרוץ ונולדתי לאהוב ופתאום גיליתי שנולדתי לכתוב, בנוסף לאהבה לשלושת הדברים, החל לבעור בי הרצון לשתף בתהליך שלי כיזמית חברתית בצעדיה הראשונים. אז נכון שעל הכתוב אני בת 37 ובהכשרתי מהנדסת תעשייה וניהול, אך בפועל אני ילדה אינדיאנית נצחית שמאמינה כי על ידי אותנטיות וכנות ניתן ללמוד, לצמוח לשנות ולהשתנות. יוצאת למסע אישי וחברתי של דיאלוג וירטואלי, מול עצמי מולכם/ן , אשמח אם תצטרפו למסע