גברים, השמיעו את קולכם

נארטיב מכוון מתעקש להמשיך ולהתייחס אל רצח נשים על ידי בני זוגן כאל מקרים נפרדים וחריגים ולא כאל תופעה שהיא המשך ישיר ליחס שנשים זוכות לו בכל אספקט של חייהן. זה לא ישתנה אם גברים לא יתחילו להשמיע את קולם בעניין

** טריגר אלימות כלפי נשים **

ההפצצה נמשכת. ההפצצה נמשכת ולכן אפילו לרצח הזה קשה לתת את מלוא תשומת הלב. וזהו אולי הדבר הראשון שצורב את התודעה – הרצח הזה פחות חשוב מחדשות אחרות. כי כולנו חיות וחיים בעולם שהכל בו מדיד. כמה נשים נרצחות בשנה על ידי בני הזוג שלהן? עשרים? הרוגות והרוגים בתאונות דרכים יש יותר. נפגעות ונפגעי פעולות איבה יש יותר. וכך הלאה.

מיכל סלה ז"ל (תמונה באדיבות המשפחה)מיכל סלה ז"ל. רצח נשים חשוב פחות (התמונה באדיבות המשפחה)

נשים פחות חשובות, אבל איש לא יודה בזה. בעבר כתבתי פה כמה וכמה פעמים על אישה שטיפלתי בה כשעבדתי בתחנה לטיפול ומניעת אלימות במשפחה. הגרוש שלה, שהטיל עליה כל סוג אפשרי של טרור במשך שלושה עשורים של נישואין, המשיך להתעלל בה גם שנים ארוכות אחרי שהתגרשו. התעללות בלתי נתפסת. היא פנתה למשטרה אינספור פעמים אך לא קיבלה עזרה. כשגורמי הרווחה פנו למשטרה הם תמיד קיבלו את אותה תשובה – הגרוש הוא מודיע חשוב של המשטרה. את המסקנה אפשר היה להבין כבר לבד. כזה הוא עולמנו. עולם של עלות תועלת.

הדברים שראיתי כמטפל בתחום האלימות במשפחה וכקצין מבחן הם בלתי נתפסים, אבל כשרואים אותם שוב ושוב ושוב מבינים שאולי הם בעצם טריוויאליים. אני מצטער על כך שזה יישמע נורא, אבל על רקע המקרים שנחשפתי אליהם אני מתפלא שאין יותר מקרי רצח כאלה. האלימות של גברים כלפי בנות הזוג שלהן היא עניין כל כך שכיח, היעדר המענים כל כך נורא והחשיבות שיש לנושא בעיניי הרשויות כל כך זניחה, שזה באמת מפליא. גבר מגיע הביתה ומתחיל לצרוח בחמת זעם על בתו בת ה-12 שהיא זונה משום שקיבלה מחזור בפעם הראשונה. הילדה משותקת מאימה ואז הגבר לוקח מברג ותוקף את אשתו לעיני ילדיהם תוך שהוא צורח עליה שהיא עצמה זונה והיא זו שהפכה את הבת שלהם לזונה. בדרך נס זה לא מסתיים ברצח. תגובת המערכת – האישה וילדיה מפונים למקלט לנשים נפגעות אלימות. כן, הגבר נעצר, אבל הגבר משוחרר, הקורבנות הם אלה שצריכים להסתתר.

אלימות במשפחה (צילום: שאטרסטוק / YAKOBCHUK VIACHESLAV)במציאות הנוכחית, מפליא שאין יותר מקרי רצח (צילום: שאטרסטוק / YAKOBCHUK VIACHESLAV)

אני לא חושב שאיזשהו שינוי יוכל להתרחש מבלי שגברים ישמיעו את קולם ויעשו מעשה. אבל למה שהם ישמיעו את קולם? כשגברים כבר משמיעים את קולם מדובר בדרך כלל בקול מתגונן. קמפיין metoo# למשל. תגובה גברית טיפוסית לדוגמה: "זה לא כל הגברים. אני למשל אף פעם לא הטרדתי." נעזוב רגע את זה שכולנו (כולנו!) הטרדנו. נניח שבאמת מעולם לא הטרדת. אז אתה לא במשחק? אין לך מה להגיד? אין לך השפעה? אין לך קול שאתה יכול להשמיע? כך שכאשר מדובר על רצח נשים זה רק עוד הרבה יותר בלתי אפשרי לגברים להסכים להודות בכך שכולנו חלק מהעניין.

אני חושב שזה בדיוק מה שקורה למקרים של רצח נשים על ידי בני זוגן. המקרים האלה, כל מקרה ומקרה לגופו, עוברים החרגה. הנארטיב, עם ובלי עזרה, מסתדר כך שכל רצח כזה נתפס כתוצאה של טירוף ספציפי ויוצא דופן של אדם ספציפי שאינו מייצג ולו חלקיק מהכלל. רצח נשים, גם אם פה ושם הוא מתואר כתופעה, אינו נתפס כתופעה ונשים לא נתפסות כמי שדמן מותר. רצח נשים מנותק, בכוונה תחילה וכחלק מהנארטיב, מכל יחס אחר שנשים זוכות לו.

2גברים צריכים להשמיע קול ולעשות מעשה (אלבום פרטי)

הקו שעובר בין אפליית נשים במקומות עבודה, לבין הדרת נשים, לבין מדידת אורך המכנסיים של תלמידות בית ספר, לבין שוביניזם, לבין מיזוגניה, לבין החפצת נשים בכל אופן אפשרי, לבין הטרדות מיניות, לבין ניצול מיני, לבין הפצת סרטונים של ניצול מיני בוואטסאפ, לבין מקרי אונס, לבין מקרי רצח – הקו הזה לכאורה דקיק וסמוי מן העין וכמובן שתמיד מדובר בגברים אחרים, כנראה פרימיטיביים, אבל לא בנו.

אני לא מרגיש שהצלחתי להגיד את מה שרציתי להגיד. קשה לחשוב על הדברים ולנסח אותם. רציתי לתאר מקרים נוספים שנחשפתי אליהם כדי להדגים כמה הדבר הוא שיטתי ונפוץ, אבל מה הטעם? זה רק יזעזע והזעזוע לא עוזר. אני פשוט מרגיש שאנחנו מתנערים מהנושא במקום לקחת עליו אחריות והמשמעות היא שכולנו נגיד שזה איום ונורא גם כשיקרה הרצח הבא. וכמובן שהוא יקרה.