שלום, קוראים לי גלי שנירר. אני סטייליסטית אישית, נשואה ואמא לשלושה.
אני לא רגילה לכתוב, פשוט לא משהו שאני עושה ביומיום והאמת, מוצאת שקשה לי. מעדיפה לענות ב"הכל טוב" לשאלה "מה שלומך" ולהקשיב. אני מקשיבנית לא רעה בכלל.
בעבודה שלי אני מקשיבה קרוב: קרוב למה שנאמר ברור, למה שנאמר בהיסוס, למחוות הגוף, למקומות הבטוחים ולשריטות.
מקשיבה לעיניים עצובות, מחפשות, חסרות שביעות רצון, אהובות, מתחדשות, מפורגנות. מקשיבה קרוב ובתשומת לב גדולה וזה טבעי לי ונוח.
עד גיל 16 גדלתי בקיבוץ גבע בעמק יזרעאל. למי שעזב את הקיבוץ באמצע שנות ה-80 ולא חווה את ההפרטה, הדבר הזה נשמר בזיכרון כמו שעזבת אותו: שיתופי! בגדים וטעם אישי היו רעיונות שלא עלו על הדעת ועיקר החויה היצירתית סביב הנושא היו דרך המכבסה והמספר המסמן את הבגדים של ההורים (243).
והיו את תאי הבגדים בבית הילדים – שני סטים ליום: לבוקר ולאחר הצהריים, לפי חלוקת המטפלות.
לא אהבתי את זה. בגד שלבשתי אתמול יחולק מחרתיים לתא של ילדה אחרת (סימון בכביסה: "בית זית"). בסך הכל אני קונפורמיסטית, אבל זה הטריד אותי: מיקריות השילובים היתה בעייתית, חוסר היכולת לבחור לא בהכרח התאים למצב הרוח היומי שלי.
בגיל 12 זה השתנה: מבית ילדים לחדרים של שתיים ולסימון משלי בכביסה – מלתחה שהיא שלי! אותה חולצה ואותם המכנסיים אבל עם היכולת לבחור ולשלב ולדעת שאחרי שיכובסו ישובו שוב אלי ולא לאף תא אחר.
ואז אמא שלי התחילה לסרוג. היתה מן אופנת סריגה כזאת סביב גילאי ה-30 (בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של שיבה ותחביב הסריגה זוכה לעדנה מחודשת) ועד כמה שזה מפתיע, (מאוד) היא סרגה מדהים! אז הזמנתי אפודה וחותלות באותו הצבע,"ורוד עתיק" ונסענו לעפולה לקנות צמר מעורב.
שני סרבלים שנמצאו במוסך, אחד לבן והשני בצבע חאקי, הפכו לפריטי חובה בכל מלתחה. את הלבן צריך היה ללבוש עם זר גיבסניות עטור על מצח
סניקרס צבעוניים אדום-כחול-צהוב שקיבלתי מנסיעה של ההורים ללונדון סינוורו את המדרכות ואת רגלי הפלדיום. ריחפתי והמשכתי לנעול אותן הרבה אחרי שהמידה איבדה מן הרלוונטיות שלה.
המעבר לחיפה בגיל 16 בילבל את הארון שלי. כמו עולה חדשה, גלותית, שעוד אין לה הג'סטות המקומיות. אבל במקום לנטוש את ההרגלים המגונים, אחזתי בהם והוספתי גינדור עירוני מרומז. היה לי סגנון. זה היה "הסגנון של גלי שבאה מהקיבוץ". הוא התקבל בחמימות רבה.
אבל השיא בעלילה של חיי המוקדמים יחסית קרה בטוקיו של 1992. זה כבר היה קבוקי אחר. הגזרות, הבדים, המינימליזם, הפאנק, ההגשה: שונות אסתטית מטורפת, ללא יוצאים או יוצאות מן הכלל. הלם. כאן הבנתי כמה מסר יש בזה ובאיזו דרך. כזו שאינה פוגעת באף אחד, כמעט אנונימית, מכבדת ומאפשרת.
עברו הרבה שנים מהקיבוץ וגם מטוקיו אבל בדרך תמיד מצאתי שבגדים עבורי זו דרך ביטוי וסימן לחופש פנימי. היכולת שלהם לפשוט וללבוש צורה ולדבר כל פעם אחרת, מרתקת בעיני. אני אוהבת אותם בחלונות הראווה של מעצבי העל, בחדרי הסטודיו הצעירים, בשווקי הפשפשים ובחנויות הווינטג'.
בעבודה שלי כסטייליסטית אישית אני מחברת בין האהבה הגדולה הזאת לבין הרצון והיכולת לעשות טוב ותחושת התרומה מסבה לי אושר לי גדול.