גבול אדום לחברות הביטוח

מה קורה כשאנחנו נזקקים לעזרתן של חברות הביטוח? אמא שכולה שחוותה התערבות משפילה ופוגעת מצד חברת ביטוח, מנסה לעורר מודעות ולהביא לשינוי. במפגשים והרצאות היא מספרת על משפחות שכולות שמוצאות את עצמן לבד, מגששות באפילה, בניסיונות על אנושיים להשתקם.

 P3160018a

חברות הביטוח מבטיחות לנו הגנה. מבקשות מאיתנו בפרסומות חייכניות שנסמוך עליהן. שנפקיד בידן את כספינו. שכשבאמת נצטרך הן יעמדו לצידינו, יאפשרו לנו להתמודד עם מציאות חיים שהתרסקה.

אני חושפת את האמת מאחורי האשליה, המשפחות מאחורי המספרים, הדמעות שמרטיבות את החתימות שבטפסים. אני חושפת את הסיפור האישי שלי כדי שאמהות שכולות אחרות יידעו שהן לא לבד. אני מנהלת מסע להגברת המודעות החברתית. בפרק הזה אני מבקשת להגיד די. די להתעללות של חברות הביטוח באנשים ששילמו ובטחו, אך ברגע שחייהם התרסקו והם נזקקו, הם הפכו ממחוזרים לאויבים.

לחברות הביטוח שליטה בגופים רבים במדינה, כולל באמצעי תקשורת. מה שיש לי זה אותי ואתכם. תקראו, תפיצו ותצטרפו אליי למסע.

לפני תשע עשרה שנים וחצי ילדתי את בתי הבכורה, לטם. הלידה היתה לידת ואקום טראומתית, האמהות הטרייה עוררה בי חרדות וקשיים, ולאחר זמן מסוים הבנתי שאני צריכה עזרה נפשית. לא היה לנו כסף לפסיכולוג פרטי, ופניתי לתחנת בריאות הנפש בנתניה, שם הפנו אותי לעובדת סוציאלית, והתחלנו להיפגש בקביעות. חשפתי בפניה את כל מה שלא העזתי לומר לאיש. פתחתי בפניה את נימי נפשי. היא כתבה, היא סיכמה, היא פירשה, היא תייקה, והשאירה את כל החומר הזה בארכיון. לא היא ולא אני יכולנו לדעת. איש לא יכול היה לשער שהחומר הזה שדיברתי עליו בחדר הקטן והסגור, בקומה השנייה של התחנה לבריאות הנפש, יופנה נגדי בחקירות משפטיות, ישמש כלי ניגוח בידי עורכי דין חסרי לב. איש לא יכול היה לצפות מה יקרה חמישה ימים לפני יום ההולדת העשירי של התינוקת הזאת.

ואני, אמא צעירה וחסרת ביטחון, נעזרתי בטיפול, התחזקתי, למדתי להכיר את הבת שלי, את האמהות, את הנתינה והיכולות שיש בי, והערכתי כל רגע שלנו ביחד. היא גדלה והתפתחה, יפהפייה מלאת סקרנות וכישרונות, ואני שם, מתמסרת לגידולה באהבה. ונולדה לי אחריה עוד בת, דקל. ואח"כ נולדה משי. ואני אמא גאה לשלוש בנות מקסימות.

 DSC00348b

הטיפול כבר מזמן מאחוריי. הסיכומים של המטפלת חבויים עמוק בתוך מגירה משרדית, מקפלים בתוכם את חוויות חיי הכמוסות ביותר. כסופרים את השנים, את השעות, שנותרו להם שם, כמחשבים את קיצי לאחור. מילים ומשפטים שהיו אמורים להישאר שם, לנצח, במגירה. אילולא חרבו חיי. אילולא שתי הבנות שלי, שעלו יד ביד להסעת התלמידים, וישבו ביחד, צמודות, לא היו נהרגות בתאונה.

ואני, בלב מרוסק ומדמם, קוראת להן מעל הקבר, ואומרת להן שאני אמשיך. שאמשיך להיות אמא, שאמשיך לגדל את אחותן הקטנה, משי, שאמשיך את מה שהן השאירו לי, אהבה ענקית. ואני יודעת שכמו שהלכתי לטיפול, כשלטם נולדה, אני אלך לטיפול גם היום. אני אדע להיעזר, אני אמצא את הידיים שימשכו אותי מתהומות חיי. והתחלתי טיפולים. שעות על גבי שעות. והייתי חייבת כסף. ובתמימותי חשבתי שבשביל זה יש חברת ביטוח. חברת הביטוח של המועצה האזורית, שאחראית על ההסעות. והגשנו תביעה לכיסוי ההוצאות של הטיפולים הנפשיים, שידעתי, ימשכו, כנראה, כל חיי, אבל לא ידעתי שלחברות ביטוח אין דין ואין דיין.

וכך מצאתי את עצמי כמו גדול העבריינים, נתונה למעקבים של חברת הביטוח. לחוקרים סמויים שמתעדים את צעדיי, שהולכים לכל מי שאני מכירה, לאמא שלי, לגננת, לחברים, לאחות בקופ"ח, מראיינים, מפשפשים, מוציאים כל פיסת מידע, שתעזור להם להוכיח שאני לא זכאית לעזרה, שתעזור להם להפחיד אותי, שתעזור להם לגרום לי לסגת מהתביעה. ואז הם הגיעו למגירה המשרדית הזו, בתחנת בריאות הנפש, שלפו בטופריהם את החומר הרגיש הזה, ולא היה גבול לשמחתם. הם עכשיו יטענו שהסיבה לזה שאני צריכה טיפול לא קשורה למוות של לטם ודקל. שהיו לי בעיות כבר הרבה קודם.

ואני יושבת בוכה ורועדת, במשרדים של עורכי דין, נדרשת להסביר את כל מה שכתוב שם, את הפרשנות של המטפלת למה שאמרתי, את הפרשנות של עורכי הדין של חברת הביטוח, את הפרשנות של עורכי הדין שלי. נחקרת מול פסיכיאטר מטעם בית המשפט על כל מה שאמרתי בטיפול. וגברים זרים לי יושבים מולי, שואלים אותי על חיי המין שלי, על חוויות אינטימיות, מעלים טראומות שמעולם לא רציתי לספר, ואני צורחת: תניחו לי! אני רוצה שהסיוט הזה יגמר! והתמוטטתי. אז התמוטטתי.

אבל היום אני פה והיום אני יכולה והיום אני אומרת לכולכם שדברים כאלו אסור שיקרו. והיום אני כותבת ומפרסמת ומעבירה הרצאות, בזמן שמנהלי חברות הביטוח מתנהלים להם מדושנים, שבעים, עיוורים וחירשים לזעקות של משפחות שנכתשות תחת סוללות עורכי הדין והסוכנים והחוקרים והבלשים שלהם.

ביום חמישי, ב 20.3. אני אתן הרצאה בתחנת בריאות הנפש בנהריה.

אני עוד אעבור בכל הארץ, ואצוק מילים לדמעות השקטות שלי שנחבאו אז מתחת לשמיכה, אצעק את חוסר האונים של הורים שכולים ומשפחות נפגעות, אחשוף את האדם מאחורי המספרים.

ואני, אורנית רוזנפלד, אשמיע את קולי, אל מול השליטה, הכוח, וההון של חברות הביטוח, כי לי יש את מה שלהם אין. יש לי את האמת, והיושר, והאומץ באמת. האומץ להיות קודם כל בן אדם. ויש לי אתכם, שתהיו איתי בזה.

 blog-140318 002