גאורגיה, שבוע 7

בחורה עם מחשב נייד

לא באמת חשבתם שאעלם עכשיו (אני מקווה).. בואו, אני עדיין בגאורגיה..

ולא באמת חשבתם שלא יקרה לפחות דבר מסעיר/דרמטי אחד.. נכון?

אז למען הסר ספק ודאגה, אתחיל ואומר שהכל בסדר. כולנו בסדר, ואפילו בטוב. אפילו במעולה. אפשר לנשום.

ובכן, בסוף השבוע הקודם, כידוע, קיבלנו לידינו את עידן המתוק (לא, אין דברים כאלה, אבל עוד ידובר על זה בהמשך). רמת האושר טיפסה לגבהים שלא נרשמו לפני כן בגאורגיה, והשמחה באמת היתה גדולה. יחד עם זאת, השגרה (אם אפשר לקרוא כך לזמן כאן) שינתה פניה והחיים החלו להתנהל במקטעים של 3 שעות. כל 3 שעות בקבוק, כל כמה זמן החתלה, כל ערב אמבטיה, ובין לבין כמה שאפשר זמן איכות עם ליבונת. כמובן שהלילות הפכו לאקטיבים מאוד (כי אני מעירה את עידן כל 3 שעות לבקבוק, מחתלת וכו') ולבקשתה של ליבי הכל נעשה בחדר לידה, גם כאשר היא ישנה.

מהר מאוד הבנו שכך יהיה לליבי קשה להעביר את מס' השבועות שנותרו לנו כאן, אלא אם כן אני מרימה ידיים סופית ונכנעת לאלוהי המסכים. במקביל, שכנינו שהפכו כבר מזמן למשפחה לליבי ולי, ועכשיו גם לעידן, כבר קיבלו תעודת לידה ורכשו כרטיסי טיסה ליום שני 25/5. לאחר שיחה עם אפי, החלטנו להציע לליבי, שוב, להצטרף אליהם לטיסה ולפגוש את אפי בשדה התעופה בארץ. הבנו שהיא חייבת לחזור לשגרה שלה, לביתה, לחדרה, למשפחתה, לחבריה וללימודים.

כמובן שהתשובה הראשונה היתה באופן חד משמעי לא. אך לאחר שדיברנו איתה והסברנו לה שהפניות שלי כבר לא כשהיתה, ושזה לא נכון לה לחוות את הגעתו של עידן לחיינו בצורה כל כך לא מאוזנת, ושיש לה כל כך הרבה למה לחזור, ושצוות לב אדום (דהיינו היא ואנוכי) ביצע את המשימה (דהיינו להביא את עידן אלינו) בהצלחה ושאני אחזור עם עידן ממש קצת אחריה, היא השתכנעה.

השכנים הנפלאים נעתרו בחפץ לב לבקשתנו ושמחו לקראת הצטרפותה של ליבונת לטיסה שלהם (הם ממש ישבו ותכננו מה יעשו יחד בטיסה, והורידו משחקים יחד לטלפון ולאייפד), וכבר ביום ראשון אפי רכש לליבי כרטיס טיסה. ואז הגיע הרגע לעכל את זה. הבנתי שאני הולכת להשאר לבד עם עידן ופתאום עברה בי תחושת חרטה עצומה על המהלך שזה עתה ננקט ופחד מהלבד שיגיע, בעיקר מההשפעה שלו עליי. אבל עדיין היה לי ברור שטובתה של ליבי לפני הכל. אני אהיה בסדר.

יום שני הגיע, ואיתו הפרפרים והמחנק ששתינו דאגנו להחניק היטב בגרון. היה לנו בוקר נעים וכיפי יחד, והיינו צמודות מתמיד. הדברים שלה כבר היו ארוזים ובעודנו משחקות יחד חתחתול, הגיעה השכנה ובישרה כי המונית מחכה למטה. אלוהים.

הפרידה היתה קשה, אני מודה. לשתינו. היו הרבה דמעות וגעגוע. אבל ליבונת הגיבורה שלי, כמו שרק היא יכולה, הצליחה לאסוף את עצמה ולעבור את היום הזה בטוב, במהלכו קיבלתי תמונות סלפי שלה ושל השכנה מחובקות ומחוייכות, הודעות וטלפונים בהם היא אומרת לי שהיא חזקה ושאין לי מה לדאוג. חיים שלי. בסוף היום אפי וגל, אחותי, חיכו לה בשדה התעופה וההתרגשות היתה גדולה מאוד.

אז מיום שני אני ועידן חולקים לנו יחד את הדירה המנצנצת, עושים בונדינג ונהנים מזמן איכות משותף. פתאום יש לי גם זמן לעצמי. הרבה. כבר כמעט שכחתי איך זה מרגיש וכמה צמאה הייתי לזה.

ועידן.. הוא מושלם. לא פחות. אני מתאהבת בו יותר ויותר מרגע לרגע וגאה בו על כל צליל שיוצא מהפה הקטנטן והמתוק שלו. מסתכלת עליו ולא מאמינה. הוא ממש אמיתי, ממש מהמם, כל כך דומה לליבי וכן, גם לאיתן, ולגמרי שלי, שלנו.

וליבי.. אין כמוה בעולם כולו. ילדה גיבורה שלי שמתמודדת עם כל כך הרבה באופן כזה שמעורר השתאות. ילדה שכולה לב אחד ענק.

עכשיו רק מחכים לתעודת לידה והביתה. מאמינה שלא רחוק היום. אפילו קרוב מאוד. מקווה שלא טועה, ובוודאי שמבטיחה לעדכן.