טוב, אז בשעה טובה….
התינוק הזה שכל כך חיכינו וציפינו לו במהלך 5 השנים האחרונות, שמה לא עברנו (ועודנו, בכל כוחו של הכח) בשביל לקבל אותו בחיינו, הגיע. עדיין לא ממש אלינו, לידנו, אבל הגיע. ביום שבת, 2/5 מתישהו אחר הצהריים (כי ממש לא הייתי מרוכזת בשעה באותם רגעים), אני נמצאת עם ליבי בחוץ, ובעודה משחקת עם בנות חמודות שהכירה כאן בשכונה, אני יושבת על ספסל ליד, מתוחה ועצבנית, מקבלת טלפון ושומעת: "מזל טוב".
רגע… מה…כאילו, תודה…אבל… איפה… איך… אפשר אולי…לא…?
בכל הדמיונות שלנו (אני מאמינה) את הרגע בו נולד לנו תינוק, אנו רואים אמא שלאחר רגעים של לחץ וכאב, פתאום צץ לו הקסם הזה וברגע אחד כל הטירוף הופך לאושר גדול. האמא מקבלת את התינוק לידיה, האבא מתרגש ומלטף אותה ואת הגוזל שעתה נולד והמיילדת מאחלת שיהיה במזל. אז במקרה שלנו, שום דבר מכל זה לא קרה. וזה לא שלא היינו מוכנים לזה שאצלנו זה יראה אחרת, כן? ברור.. אבל לא העלינו על דעתנו את מה שעברנו בשבוע האחרון.
נתחיל מזה שאפי כמובן היה בארץ, מתוכנן להגיע בטיסה של יום חמישי (אתמול). אני מתקשרת לבשר לו שנולד לנו תינוק במשקל 2 קילו, אבל זה כל מה שיש לי כרגע. אני כאן, הוא בארץ, והתינוק בבית חולים במרחק 25 דק' נסיעה ממני. אנחנו מתרגשים ודואגים, עד שמגיע העדכון שהוא נושם לבד ונראה טוב. נושם לבד. אין יותר חשוב מזה. תינוק שלא מחובר למכונת הנשמה. ממש כמו ליבי. נושם ל-ב-ד. בהמשך מקבלים תמונה וסרטון וממשיכים להתרגש לנוכח הרמבו הקטן שלנו. אבל משהו בי בוער, כאילו יש לי ריצת מרתון בתוך הגוף. אני רק רוצה לקחת את ליבי ולנסוע אליו. לא מעניין אותי כלום. אני מבקשת אישור מיוחד להכנס אליו ולא מקבלת. מבקשת שוב, ושוב, ושוב, ומסורבת. אז ביקשתי להגיע לשם, לדבר עם הרופאה האחראית. זה קורה רק ביום שני אחר הצהריים.
בזמן שליבי נשארת עם השכנה שאין לתאר את מה שהיא עבורי בימים האלו, אני נוסעת לבית החולים. מרגישה את פעימות הלב מתגברות ככל שמתקרבים לשם. מגיעה יחד עם נציגות החברה שבאו לתמוך בי בשיחה הזאת, עולות במעלית, הגרון חנוק לגמרי והלב מתפוצץ מהמחשבה על הקרבה הפיזית אליו. לאחר המתנה של כמה דקות יוצאת אלינו הרופאה ומובילה אותנו לחדר קטן ליד דלת הפגייה, תוך כדי שהיא אומרת "Don't worry, smile, be happy", היא מסתכלת עליי דרך המסיכה שלה, שואלת אותי לשלומי. I want to see my baby אני אומרת לה. I'm sorry but that's impossible היא עונה, וכל מה שיוצא ממני באותו רגע זה פרץ של שאגות קולניות. אני מנסה להסביר לה את היאוש של אמא שמופרדת מהתינוק שזה עתה נולד לה, שלא מכיר אותה, שמעולם לא נוצר מגע ביניהם, ועם כל הכבוד למדינה הארורה הזאת, ההחלטה הזאת למדר הורים מתינוקותיהם בגלל נגיף שהשפעתו בה ממש קטנה היא ממש ממש אבל ממש הזויה, לא אנושית ואכזרית!!
היא לא חוסכת ממני צעקות מצידה ואפילו כמעט קמה ועוזבת. אבל ברגע האחרון הצלחתי להתאפס, נזכרתי במטרה שלשמה הגעתי, והרגעתי את עצמי. מכאן השיחה התנהלה כך שאני מנסה לבדוק ולהציע כל אפשרות קיימת ולא קיימת שאולי תאפשר לי להכנס אליו, ומסורבת בזו אחר זו. היא כבר נעשית אנושית יותר ומסבירה לי שזו החלטה שלא בידיה ושגם אם היתה רוצה להכניס אותי לא היתה יכולה משום שיש מצלמות שמתעדות כל מה שקורה. היא מדברת איתי על ההתקדמות המהירה שלו ואומרת שהוא כבר ללא תמיכת חמצן ושהתחילו לעבוד איתו על רפלקס היניקה מבקבוק. אני כבר לא עומדת בזה ופורצת בבכי שמרטיב לי את כל המסיכה. היא מחזיקה לי את היד ואומרת לי שבמצב הרגיל הם משחררים רק בשבוע 36 אם הכל בסדר, אבל מוכנה לדבר איתי על שחרור כשיגיע למשקל 2.200, ללא חמצן, אוכל לבד ושומר על חום גוף טבעי. אומרת גם שזה נראה לא מאוד רחוק. לבסוף היא מבטיחה לי שיחות וידאו לידו, כדי שאוכל לדבר אליו. אני מנסה להראות שאני מרוצה, אבל לא בטוחה שמצליח לי.
מאז, נאלצנו להתמודד עם בשורה נוספת, לפיה גאורגיה סגרה שוב גבולותיה ולא מאשרת לשום ישראלי לעלות לטיסה שיוצאת מהארץ ביום חמישי (זו שאפי כבר רכש כרטיס אליה), אלא רק לפועלים גאורגים ששבים לארצם. אנחנו מנסים להפעיל כל ערוץ אפשרי, כל קשר, כל כיוון, ומגיעים לכל אדם שתחשבו ולא תחשבו עליו, וכל הנסיונות יורדים לטמיון. אפי כבר לא יגיע לכאן. עכשיו כל מאמצינו מוקדשים לעשייה מיטבית של כל מה שצריך כדי שנעלה על הטיסה המוקדמת ביותר לארץ, מרגע שהקסם הקטן ישתחרר. ואין מה לומר, אפי עשה כמעט את הבלתי אפשרי בכך שהגיע עד ביתו של רופא מאוד ספציפי במרכז הארץ, שלא עבד באותם ימים, החתים אותו על טופס שבכלל עורך הדין של החברה היה אמור לטפל בו, משם נסע למשרד החוץ בירושלים, החתים את הגורמים הרלוונטיים (לאחר שנאלץ לדבר לליבו של המאבטח בכניסה שאמר לו שסגור, ואין אפשרות לתת שירות) ויום לאחר מכן העביר את הניירת לקב"ט של אל על שדאג להעביר לאיש צוות מהטיסה, שיעביר זאת לידינו.
בינתיים, הקסם כבר אוכל לבד (כבר מיום רביעי), כבר שומר על חום גוף, וכעת נותר להמתין למשקל המיוחל ולקוות לטוב. וליבי… הוי ליבי שלי. לצד התמודדות עם איזה חצוף קטן שמצליח לגנוב לא מעט תשומת לב אפילו שאיננו כאן, היא דואגת להפיץ בדירה החשוכה שלנו המון אור ושמחת חיים וממש מכריחה אותי להיות חיובית. היא ראתה אותי במצבי קיצון של בכי וצעקות בטלפון, נשברת מול עיניה, והיא, במקום להיבהל, מוציאה אותי מהמקומות האלו בפשטות ובבגרות שלה, ואומרת לי: "אמא, הכל יהיה בסדר. בואי נצא לפארק, נשחק כדור נוצה".
היום אני יותר בסדר. מתחילה לחזור לעצמי לאט לאט. משלימה עם המצב. בקרוב גם אתחיל לחזור לכל האנשים שסימסו והתקשרו וברכו, ולא קיבלו שום מענה מהצד השני. באמת שלא הצלחתי להתחבר לכל המזל טובים והסמיילים עם הקונפטי. לקח לי זמן. ותודה לכולם על כל האהבה והמילים החמות. אבל אני מתאוששת. ואני מתעודדת. הקסם שלי נותן לי המון כוחות משם, בהתחזקות שלו, כאילו שמע את זעקותיי אז, מחוץ לפגייה. והלב המאיר שלי נותנת לי המון כוחות מכאן. יחד עם אפי אני קמה על רגליי וממשיכה קדימה. בכל הכח. זה המצב, ואיתו ננצח. זוכרים?