תקופת הבידוד איז אובר!!!!
טוב, רק ב14:00 (13:00 שעון ישראל) נוכל לצאת מהבית באופן רשמי, לבושות בג'ינס וטי שירט ונטולות קורונה. עד אז, שומר הראש הצמוד שלנו ממשיך למלא תפקידו נאמנה.
אם להודות באמת, השבוע די טס לנו, אבל כל דקה בו הורגשה חזק חזק על בשרינו. היה שבוע קשוח משהו. כזה שחשף את כל המקומות הרגישים והלא נוחים בגוף ובנפש שלנו. הוא התחיל באופטימיות, בשמחה על סיומו של שבוע ראשון, אך מיד עם תחילתו, כאילו אמר לנו- חכו חכו (עם התנועה הזאת ביד).
ביום ראשון הלימודים מרחוק שבו להתקיים, ולקחו מליבי את שמחת "החופש". היא הצהירה בכל דרך אפשרית שהיא ממש לא מתרגשת לחזור ללימודים, לא מתרגשת לפגוש חברים וממש לא ששה לשוב אל זמזומי הזום. גם בשיחות העידוד והמוטיבציה שלי ושל שאר המשפחה היא מאסה, ובאופן כללי היתה במצב של כעס ויאוש, שגם הציף את הגעגועים שלה (ושלי) בעוצמות גבוהות, שבא והלך ובעיקר בא לסירוגין במהלך השבוע. לראות ולחוות אותה כך היה אחד הדברים היותר קשים עבורי. לעיתים אף הרגשתי שאני מעט מאבדת אחיזה, ושאוזלים כל השפנים שהיו לי בכובע. לשמחתי, מיום רביעי, התעוררה בה קצת משמחת החיים שלה מחדש, היא התחילה יום חיובי יותר, בו הגיבה במייל היומי לאבא שלה, לבקשתו, שתנסה להפוך את היום הזה לשמח, גילתה רצון לדבר עם חברות, חייכה יותר, רקדה, ואני חזרתי לנשום.
ואם לא די בזה, אז השבוע התבשרתי שמשרד החינוך לא מקבל את בקשתי שלא לצאת לחל"ת (משום שבישר לי שזה מה שהולך לקרות איתי ברגע שהודעתי על העזיבה הזמנית לגאורגיה), ערערתי, כתבתי מכתבים זועמים ואמוציונליים שמנסים להבין את ההיגיון בדבר, גם לנוכח מצבי, וגם לאור העובדה שבלמידה מרחוק אין שום הבדל בין אם אעשה זאת מחיפה ובין אם מגאורגיה. אותה פעולה, אותה תוצאה. בסיועה של המנהלת האחת והיחידה שלי שבאמת אין שניה לה, חברתי לארגון המורים ואף קיבלתי טלפון מרן ארז בכבודו ובעצמו, שהבטיח לנסות לקדם את בקשתי מול המשרד. בינתיים קיבלתי מכתב נוסף ממשרד החינוך הרגיש והנפלא שלצערם, עם ולמרות הכל, אני יוצאת לחל"ת. מקווה שאולי דרך הארגון אצליח בכל זאת לשנות את הדין. אני לא יכולה להגיד שאני מופתעת, כי כבר יצא לי להרגיש את האמפתיה והרגישות של משרד החינוך בעבר, כשהחליט שהשנה בה הייתי בהריון בסיכון, ומשם 5 חודשים בפגיה ועוד כמה ימים באבל, לא תחשב בוותק שלי. כי עם כל הכבוד, עבודה זאת עבודה. מזל שהגוף אליו אני משתייכת תמיד שם בשבילי, מגלה סולידריות ויודע להגן עליי במצבים חריגים. ולתפארת מדינת ישראל.
כדי לא לסיים בטעם מר, אקדיש את הפסקה הבאה לנקודות האור שהיו השבוע. ותודה למי שזה לא יהיה, היו!!
אז באופן פרדוקסלי שכזה, ביום השואה קיבלתי הרבה כח נפשי כשפגשתי את חניכיי האהובים בזום, 25 מתוך 29 קמו מוקדם (ביחס לימי הקורונה), כדי לעמוד יחד בצפירה, לצפות בטקס מצולם שהכינו בעצמם (בשכבה) ולנהל דיון עמוק ומרגש בנושא הבחירה. מה אני אגיד לכם, הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מגאווה, מאהבה ובעיקר מגעגועים. אני באמת לא יכולה לתאר כמה אני אוהבת את הילדים האלו, כמה טוב הם עושים לי בלב. התרגשתי כל כך לקראת המפגש איתם, עד שהרגליים שלי רעדו וגם קצת הקול, כאילו זו הפעם הראשונה שאני פוגשת אותם. נקודות אור נוספות: השכנים שלי זכו לקבל לידיהם סוף סוף ובשעה טובה ומוצלחת, לאחר 3 ימי אשפוז מאז היוולדם ובהם לא ראו אותם- את התאומים המופלאים שלהם, לאחר כל כך הרבה שנים של ציפייה. היה ועדיין מרגש מאוד ואני כל כך שמחה בשבילם. ולסיום, התקבלו תוצאות הבדיקה של הפונדקאית שלנו, ולפיהן הכל תקין עד כה. אפשר להמשיך לנשום.
שנייה לפני שאני נפרדת לשבוע נוסף, רוצה שוב להודות לכולם על כל המילים החמות והמחזקות, על הטלפונים, ההודעות והתגובות. כל אחת מאלו היא נקודת אור בפני עצמה בשבילי. זה לרגע אחד לא מובן לי מאליו. המון תודה!!
יאללה, הלכנו לכבוש את הסופר, בייוש!