לפני כמה שנים יצאתי למסע חיפושים. לא ידעתי מהו שאני מחפשת, ורציתי מאוד למצוא אותו. עם הזמן התבהר לי: אני מחפשת לפגוש את עצמי, את כל חלקי, לא רק את אלו הגלויים בפני. לעיתים אני מרגישה את עצמי מבולבלת ואבודה כנערה בת 16. זה לא פשוט, כשאת כבר נושקת לחמישים. אני מוצאת את עצמי תוהה איפה הן, השנים שעברו מאז, איך זה שחזרתי לנקודה הזו כאילו לא חלפו כל כך הרבה שנים ולא צברתי נסיון וחכמת חיים. איש אחד חכם הציע לי נקודת מבט חדשה: ״לכמה אנשים שאת מכירה יש הזדמנות כזו, ליהנות מהתמימות, מהחופש ומהסקרנות של גיל 16 כשהם מצויידים בנסיון החיים ובבגרות של גילך?״
בחודשים האחרונים מזמן לי המסע הזה את עברי. מדי פעם עוברים לקדמת הבמה ארוע או תקופה שעם הזמן שחלף כוסו במעטה השכחה, ולפתע הם מתנערים ומתייצבים במלוא הכח מול עיניי ומבקשים הכרה. בדמיון שלי זה נראה כמו חוטים שנקשרים ביני לבין מי שהייתי בתקופות אחרות, וכך, לאט לאט, נרקמת לה רשת רחבה שעליה אני יכולה להניח את ראשי ולנוח.
לפני שבועות מספר נתקלתי בו. כשהיינו תיכוניסטים בני עשרה חלקנו את הבדידות. זו היתה ידידות בין דומים: כל אחד מאיתנו בדרכו חווה את עצמו שונה מכולם, לא שייך, לא חלק מהכלל. יותר משלושים שנה חלפו מאז, והחוויה הפנימית הזו עדיין כאן, פניה קמוטות יותר וכוחה אינו כשהיה, ועם זאת, היא עדיין נוכחת. כשאנחנו נפגשים הוא מביא איתו את הנערה שהייתי פעם ואת האישה שבגרתי להיות. דרך עיניו אני פוגשת אותה, את הנערה הצחקנית שאיני מיטיבה לזכור ולומדת לאהוב אותה ולקרב אותה אל הלב שלי. איתו אני לומדת גם על האישה שאני היום, לומדת לראות עוד חלקים של מי שבגרתי להיות, מסכימה לקבל ולהרגיש אותם בתוכי. כך מתאפשר לי להרגיש את כל הדרך שעשיתי מאז גיל 16, את המרחק שלי מאותה נערה ואת הקרבה שלי אליה. אני נעה בתוכי קדימה ולאחור. שוהה שם קצת, לוגמת טיפות קטנות של מורכבות ימי הנעורים וחוזרת לכאן. עושה עוד צעד קדימה ונסוגה שוב אל האזור הבטוח שלי. אל מול הנער הזה שבגר אני לומדת לחיות את ההזדמנות הזו שנקרתה בדרכי ולהפיק ממנה הנאה תוך שאני נעה הלוך וחזור בין שני החלקים.
