בשבחי שנות השמונים – בקצב הסמבה

אני יושבת על הבר, לבד, מול המחשב שלי, עם הרבה ניירות בבית קפה. המשימה לסיים עבודה על נייר אקדמי שעלי לכתוב ולהגיש. שיריינתי יום שלם למשימה. קוראת וכותבת ללא הפסק. הפסקות ממש קטנות של חמש דקות אחת לשעה, כדי לקום ולהתמתח. כדי לקפוץ לשירותים. כדי לשתות עוד כוס קפה. וחזרה לריכוז ולעבודה. ואז אני שומעת אקורד, אקורד אחד, זה כל מה שנחוץ לי כדי להיזרק 25 שנים אחורנית. אני רואה את עצמי על הבמה עם שתי 'נערות ליווי' בקולות וכלי הקשה, ולהקת מחול מפזזת בעודי שרה ומנגנת 'בשבחי הסמבה'. רגע, אבל איך זה התחיל?

בגיל 12 או 13 התחלתי ללמוד לנגן גיטרה אצל אלונה. הייתי מגיעה אליה הביתה ברח' הנשיאים. הבית הזה ממש, בחדר בו למדתי לנגן, 25 שנים מאוחר יותר, יהיה גן־הילדים והתינוקיה, בהם יהלי יעשה את צעדיו הראשונים כתינוק.

החוויות שיש לי מהשיעורים בבתים של מורות, הן לא מן המצודדות שיש. לא חיבבתי את הז'אנר.

אצל המורה לפסנתר אליה הלכתי ברגל לבד, בגיל שש וחצי, מרחק 4 בניינים מהבית, בקומה השלישית, היה ריח של קיצוץ בצל שאמא שלה חתכה וטיגנה בזמן השיעור, ואני הייתי דומעת בשקט ובביישנות. לא אומרת מילה. רק שונאת כל דקה.

אצל המורה לגיטרה, היו צבעים וחומרים, היא היתה מתיישבת מולי בידיים מלוכלכות, ומטנפת לי את הצוואר של הגיטרה באצבעותיה הצבועות.

אלונה לימדה אותי כמו תוכי. היא אמרה איך קוראים לאקורד, איך כותבים אותו באותיות במחברת השורות שהבאתי, ואיפה שמים ת'אצבעות בשביל שזה גם ינגן…

והופ, הנה אני מנגנת כמה שירים ראשונים. Am, Em, Am, Em

אחרי שנה או קצת יותר. עברתי ללמוד אצל מירון. אין לי מושג איך הגעתי אליו. או מאיפה אמא שמעה עליו.
החדר שלו בבית הוריו היה ממש מול הבית של סבתא, ושתי קומות מתחת לבלבל.
אה, אולי זו היה רותי אמא של בלבל שהמליצה על מירון? המממ… יש מצב.

כשאני חושבת על השנים 85-86 שבהן למדתי אצל מירון אני מבינה שהוא עדיין היה בצבא, אבל מעולם לא דיברנו על שום דבר מעבר לשירים ולאקורדים. כלום.

הוא היה הקלידן של להקת פיקוד מרכז, אבל אז לא היה לי מושג.

מירון ניסה לתת לי קצת יותר הבנה מוסיקלית, וגם להעלות מדרגה את יכולות הביצוע שלי.

כי מירון לא בא מהקיבוץ כמו אלונה, מירון למד מוסיקה בקונסרבטוריון עם התיאוריה וכל השאר במשך שנים רבות.

מה עשינו בשיעור? ניגנו. ניגנו שלום חנוך, אריק איינשטין ומתי כספי. הרבה מתי כספי. מירון לימד אותי להעריך את המוסיקה של מתי כספי, לאהוב את מתי.

ואני, שהייתי כל-כך, כל-כך ביישנית ניגנתי אבל כמעט ולא הצלחתי לשיר תוך כדי.

הוא ניסה לדובב אותי בכל דרך אפשרית, ללא הצלחה מרובה, הייתי מזמזמת בשקט לתוך עצמי. מתה מהערצה למורה שלי, הגבוה, הגדול והסופר־מוכשר.

בשנים האלו אני תלמידת חטיבת הביניים, אני צופיפניקית מושבעת.

הגיטרה הולכת איתי לטקסים בצופים, למחנות הקיץ, למדורות. אני מסתובבת עם המחברות שהתחלתי אצל אלונה, ואח"כ המשכתי איתן, והעתקתי אליהן אקורדים של שלום חנוך ואריק איינשטיין. ומנגנת ומלווה את השירים סביב המדורה.

מעולם לא למדתי מוסיקה באופן מסודר מהיסוד, כך שמעולם לא ידעתי לנגן כך סתם משמיעה, או מהבנת הסולמות, או מהזכרון. רק עם המחברות שלי.

בחטיבת הביניים היה מדי שנה אירוע כשרונות צעירים.

בכתה ח' הופעתי ביחד עם הסולן עמית שהיה צעיר ממני בשנה, בשיר Pipes of Piece של פול מקרתני. אני על הגיטרה והוא בשירה. היתה לנו הצלחה אדירה. היינו ממש ההיי-לייט של האירוע. עמית היה ההיי-לייט. הוא היה מתוק. עם קול מקסים וגבוה. שיער בהיר. אנגלית מושלמת (ככה זה כשאבא שלך הוא מאנגליה). בחולצה לבנה ופפיון הוא היה קסם צעיר.

כשהייתי בכיתה ט' אחרי כחצי שנה או קצת יותר שעמית ואני היינו זוג לוהט, נפרדנו. והגיע עוד אירוע כשרונות צעירים. עמית עמד להופיע עם נילי – היפהפייה של השכבה שלהם – בשיר Ebony and Ivory. אני עם לב שבור ניסיתי להתמודד על מקומי על הבמה בביצוע "אליעזר בן יהודה" של מתי כספי. כשאני גם שרה וגם מלווה את עצמי בגיטרה, כמו שלמדתי אצל מירון, עם האקורדים הבלתי אפשריים והמאד-מהירים של מתי כספי.

המורה למוסיקה והמנצחת על המקהלה בחנה אותי שוב ושוב על השיר הזה. התעקשתי.

אבל כולם אמרו שזה קשה מדי, ולא מספיק נקי, ולכן לא אפשרי, ושעדיף שאחליף שיר.

החלפתי, למשהו קל יותר. סמבה.

עם שתי חברות מהמקהלה, הן בכיתה ח' ואני ב-ט'.

ניגנתי את "בשבחי הסמבה" שכתב והלחין קלפטר הגאון (ביצע אריק איינשטיין).

ניגנתי ושרתי ביחד עם שתי נערות הליווי והקצב שלי, אורית והילה.

לבשתי סוודר ורוד גדול ורחב, היו לי תלתלים עם פוני שהסתיר את העיניים וכריזמה ובישנות. הכל ביחד. השילוב הזה שיש לנערות בגיל ההתבגרות.

ישבתי על כסא על הבמה, אורית והילה עמדו מאחורי עם כלי הקשה

ולהקת המחול רקדה איתנו.

נתנו שואו סוחף.

כי סמבה היא קצב יפה

שנותנת השראה לנגן הרבה