בשבחי העלבון והמבוכה

הדרה לוין בהופעת משתה. צילום: מיכאל גינזבורג
לאנשים יש נטיה לחשוב שכל שיר נכתב עליהם. זה גם קצת נכון. במידה מסוימת, כל שיר נכתב עליהם. אבל שירים, כמו הלב והמוח, יכולים להיות גמישים ומתעתעים. וסינגר-סונגרייטרז יודעים להגזים, בשם האומנות, ובשם עלבונם המפואר. אז בעוד אנשים מסכמים עשור, אני רוצה לעשות סיכום-ביניים לאיזה עלבון שהתיישב עליי בשבועות האחרונים, ושטרם מוצא עד תום, ושהכנסתי אותו בשירים ובהופעות בעודו חם. כלומר, גם העלבון וגם השיר היו ועודם מתבשלים, אז ווי ספיק, אז אני עוד לא יודעת איזה כיוון הם יקחו.  הכול מועד עדיין לפורענות. אבל השירים כבר נכתבו. חלקם טרם הוקלטו*. השירים עצמם אינם על עלבון, אגב. אם כבר, הם שירי אהבה, או סיטואציה קומית או תשפוכת של הגיונות לילה, מבושמים בחלקם. משהו כמו תמונה לילית, מהסוג הזה שאפשר למצוא גם ב"מקווה שלא אתאהב בך הלילה", של טום וייטס. בכל מקרה, ניסיתי לספר על זה בהופעת המשתה, ברדוקציה סטנדאפיסטית גסה, "איך השפלתי את עצמי בפני בחור חתיך".
יש משהו מדליק באופציה הספרותית לחקור מקרוב, בגוף ראשון, את מצבי הצבירה המנטליים המשתנים, במחול העדין של מאזני הכוחות האכזריים במתח הארוטי שבין הבריות; להתחקות אחרי מנגנוני המשיכה וההשפלה, להגזים אותם לצורך המחקר, לברר את הנכונות להיכנס למחול השדים הזה בעיניים פקוחות לרווחה, אם כי מבושמות מעט, לצלול לעומקו, לשבור את הכללים, להתגרות במכאובים, ולהישרף על הגבולות. בלי שמות, כי בכל זאת, אני רוצה להמשיך להסתובב בעולם האמיתי עם קצת דיגניטי, או מה שנשאר ממנו. אבל פיזרתי רמזים מטורללים במהלך המשתה, ובחלק מהשירים, כך שמי שאוזנו היתה כרויה, וליבו רחב לצאת מהכללים והדעות הקדומות, וידו נטויה להשקיע בסטוקינג אקרובטי, בעולם האמיתי והווירטואלי גם יחד, יכול במאמץ רב לעלות על זה, למרות שיש לי נטיה להשתמש באסטרטגיות הסחה מתוחכמות, ולהסב את תשומת הלב מהעיקר אל המפתה. זאת אומרת, לו הייתי יודעת מהו העיקר. ועדיין, כל אחד חושב שהשיר הזה, או הבא, או הקודם, נכתב עליו.
קישורים לשירים:

 הדרה לוין בהופעת משתה. צילום: מיכאל גינזבורג

הדרה לוין בהופעת משתה. צילום: מיכאל גינזבורג הדרה בהופעת משתה. צילום: תדמור דוידוב

הדרה בהופעת משתה. צילום: תדמור דוידוב