אי אפשר להתחמק מזה: על הכריכה מצוטט ברק אובמה "ספר מרגש". אני איתך, אובמה, 'ברית עולם' הוא ספר שכדאי לקרוא: סוחף, אנושי, מורכב, עוסק בזוגיות, במשפחתיות בפנטזיה ובמציאות – בקיצור, מה שרובינו המכריע פוגש בחייו.
ברית עולם נקרא במקור An American Marriage, ולא במקרה; טיארי ג'ונס מדברת על השם האמריקאי כל כך בתוכנית Late Night with Seth Meyers, ומבהירה למה הבחירה רחוקה מלהיות סתמית. חבל שבתרגום לעברית הוחלט לערפל את המסר ולטשטש את האמירה החד־משמעית.
הספר מקיים את ההבטחה שהוא מציג בשם המקורי ומספר סיפור על זוג נשוי באמריקה של היום; במקרה הזה הזוג הוא לא שניים אלא שלושה, ואף אחד לא רץ על החוף בזמן שהרוח מתבדרת בשערו הבלונדיני – סלסטיאל, רוי ואנדרה הם צעירים שחורים.
רוי וסלסטיאל נשואים טריים – שנה וחצי בסך הכול. רוי הוא מנהל צעיר חדור אמביציה, וסלסטיאל היא אומנית בתחילת דרכה. אנדרה הוא האקדח המעשן שנפגוש בהרחבה בחלק השני של הסיפור.
בצד האהבה והתשוקה היוקדת בין סלסטיאל ורוי אי אפשר להתעלם מההבדל הניכר ברקע שממנו באו, מחיבתו של רוי לנשים, מהנטייה של שני בני הזוג להסתיר אחד מהשני עובדות מהותיות מעברם ומהמריבות והסליחות שפוקדות את נישואיהם תדיר. סלסטיאל אומרת:
"האם דמיינתי שזה יהיה דפוס היחסים הקבוע שלנו? שנזדקן יחד כשאנחנו תמיד מאשימים וסולחים? בעת ההיא לא ידעתי איך התמיד נראה. אולי אני לא יודעת גם עכשיו. אבל בלילה ההוא, במלון יער האורנים, האמנתי שהנישואים שלנו הם שטיח קיר רקום, עדין אבל עמיד. אנחנו קורעים ומתקנים אותו לעיתים קרובות, תמיד בחוט משי, יפה אך נוח להיקרע."
עמידות היחסים ביניהם עתידה להיבחן ברגע שרוי מואשם באונס שלא ביצע, מורשע ונשלח ל־12 שנים בפנים. נדמה שבהיותו שחור במדינת לואיזיאנה גזר הדין צפוי.
ועכשיו הסיפור מתחיל באמת: חליפת המכתבים מהכלא ואל הכלא מגלה שחוטי המשי העדינים לא מסוגלים לקשור יחד את המארג העדין, והוא מתפורר לאיטו. רוי, שחירותו נלקחה ממנו וחייו נעצרו באגרסיביות, נאחז באהבה שלו לסלסטיאל, ואילו חייה שלה כאומנית מתפתחים ומשגשגים. תחילה קשה למצוא זמן לחצות את המרחק לבית הכלא, אחר כך מתפוגג הרצון, ובהמשך מתברר שזיכרון האהבה והנישואים הקצרים אינו מספיק כדי למלא את החלל ההולך ונפער. ולבסוף יש את אנדרה – בתפנית צפויה משהו אנדרה, מי שהיה חבר של סלסטיאל מגיל ינקות והכיר בינה ובין רוי הופך לבן זוגה החדש.
ואז רוי יוצא מהכלא ושוב הקלפים נטרפים, ואין לדעת מה יתהפך על מי ברגע הבא. העלילה הופכת אינטנסיבית ודחוסה יותר, מרתקת ועמוקה – טיארי ג'ונס מצליחה להציג באופן משכנע את העמדה של כל אחד ממשתתפי המשולש ולבלבל את הקורא. ואת הדובדבנים היא שומרת לסוף הסיפור ממש.
ואחרי הדברים האלו על הספר, מעטפת היח"צ חשובה בעיניי לא פחות. בהרחבה לשתי המילים בעטיפה, אובמה מצוטט כמי שאומר: "תיאור מרגש של ההשפעות ההרסניות של האשמת שווא על זוג אפרו־אמריקאי צעיר." אופרה וינפרי בחרה בו כאחד מספרי מועדון הקוראים שלה. בכריכה נראה צילום של יד גבר ויד אישה כהי עור כרוכות זו בזו. הלכתי לבדוק – טיארי ג'ונס היא אפרו־אמריקנית.
אם הסיפור היה עוסק בשלושה אנשים לבנים האם גם אז היה אובמה מצוטט? האם אופרה וינפרי הייתה עד כדי כך מתפעלת? גם אם יש אזכורים לעובדה שגורלו של רוי נחתך עוד לפני שעמד למשפט בגלל צבע עורו, הספר עוסק רובו ככולו בנישואים. אנחנו חיים בעידן מפולג כל כך, ובעיניי בחירת שני שחקני חיזוק אפרו־אמריקנים חזקים מוסיפה – אם אם בקטנה – לרוח הפירוד.
349 העמודים נקראים בנשימה אחת. התרגום של נעה בן פורת מתמודד היטב עם הסלנג הייחודי ושומר על רוח עכשווית. כמו בספרי ההוצאה האחרים, גם בספר זה מוזכר שמה של עורכת התרגום, אלירז נר־גאון, ומכיוון שלפעמים קשה להבחין בגבול בין תרגום ועריכת התרגום, הקרדיט על השפה הקולחת מוגש גם לה.
אריה ניר הוצאה לאור, מודן הוצאה לאור
