ברוכים הבאים לנגיף שלי

זה לא עובד לי. החיים. זה לא עובד.

לא הצלחתי להבין דברים מאוד בסיסיים במציאות. לחבר בין עבודה לכסף. בין הורות לתפקידים מסוימים. בין אחריות אישית לרשות עצמית.

וזה נראה שכולם קמים בבוקר יודעים את זה או מבואסים מזה.

ובי רק נפערות עוד ועוד ועוד שאלות.

בנקודה זו קיבלתי את הנגיף. ננגעתי.

ההבנה הקשה, המייסרת והמבודדת ביותר שבן אנוש יכול לקבל והיא שאין צורך להתפשר יותר.

אני יודעת. זה כואב במעיים ומאיים לשנות את הכל.

אי הוודאות מורטת וההתבקשות להוויה עצמאית, אינדיבידואלית בכל כך הרבה מחוזות באחת, היא קשה!

לבדוק מחדש כאילו אין לי שום אידאלים – אלו מערכות יחסים אני מבקשת שיהיו לי בחיים ועם מי. מה אני מרגישה לגביי כסף, חובות, מוסדות, גופים, רעיונות.

כשאני מנהלת את פריסת הקווים מחדש כשלרשותי אך ורק כאביי שמסמנים לי ללכת ופתחון ליבי שקורא לי לבוא.

כשאני שואלת את עצמי כל יום:
את בטוחה שמותר לך ללכת כך במדבר עד לארץ בה מולכת השלמות?

ריקה מהסחות דעת נותר לי רק לחוש עלבון רחב כאוקיינוס על הפער ולהאמין שבעצם כך אני מתקרבת עוד טיפה.

לא חלמתי שכל כך הרבה אנשים יישאו את הנגיף יחד איתי. העולם כמו נדלק עליי.
עוד ועוד כוכבים בשמיים שלי ומרוב יחידות בדידות אני סוף סוף מרגישה תחושה של יחד.

ברוכים הבאים לנגיף שלי.

עזבו רשימות, תניחו ללוחות זמנים.
אל תשמרו על שגרה.

תתפרעו, תתפרקו, תשברו, תניחו, תשמטו, תנוחו, תכנסו לפאניקה, תצרחו.

ואז תשמרו על מרחק (גם רגשי).
תחזרו אל תוך עצמכם –
לכמה רגעים שתרצו.
עד שיש בכם שלום (מידה רצויה).

שלמות זו מילה נהדרת
ואנטימיות זו זכות בסיסית.

ותודה שבאתם עד אליי.