ברוך שובך אלכס

אלכס אנסקי חוזר לשדר בגלי צה"ל. זיכרונות מתכנית 7-0-7 אותה הפקתי

בחורה עם מחשב נייד

בשבת ב-11 לפני הצהריים יתיישב אחד השדרנים הנפלאים שלנו שוב מול המיקרופון של גלי צה"ל בתכנית חדשה "פתוח בשבת". השדרן הוא אלכס אנסקי. התכנים של התכנית הם שלו יהיו על פי טעמו וסגנונו. מומלץ להאזין.

עבדתי עם אלכס אנסקי במשך שנה וחצי מופלאות, עד שבמפתיע, החליט אלכס לקחת חופשת לידה לרגל לידת בנו, הלל (היום בחור בן עשרים ומשהו). זו היתה תופעה חריגה מאוד באותם ימים – גבר שלוקח חופשת לידה. אלכס, שתמיד צפצף על מוסכמות –  פרש לו לחצי שנה הביתה. אני עזבתי את גלי צה"ל מיד לאחר מכן. כל העניין והאתגר מבחינתי היה העבודה עם אלכס.

זו היתה אחת התקופות היפות בחיי העבודה שלי, מאז ועד היום –אולפן הבוקר של  7-0-7 עם אלכס אנסקי. בני גילי וודאי זוכרים את המוסיקה המיוחדת שפתחה להם את הבוקר בגלי צה"ל בשעה שבע ושבע דקות בדיוק. חיילים בדרכם לבסיס, אמהות שמכינות את הסנדוויצ'ים בבוקר, אנשים בדרכם לעבודה ברכב. אחרי המוסיקה, בקע ממקלטי הרדיו קולו  הערב של אלכס שפנה לאמהות, לילדים, לחיילים ולחיילות – לכל עם ישראל, בפנייה אישית ומיוחדת. כל בוקר פנייה קצת שונה. כל בוקר – הוא בוקר אחר וחדש. לאחר מכן, עבר על חדשות הבוקר, בצורה כזו שלא העלתה את לחץ הדם ולא עשתה צרבת. באופן שניתן היה לעכל.

זיכרון ראשון: הייתי סטודנטית לפסיכולוגיה. לא היה לי שום קשר לעולם התקשורת, למעט חברה טובה שעבדה כתחקירנית בערוץ 1 – רבקה נויימן (לימים כתבת בריאות של ערוץ 1 והיום משפטנית). יום אחד, רבקה מתקשרת אליי ואומרת: " מנשה רז סיפר לי הבוקר שאלכס אנסקי יתחיל לשדר מירושלים. הוא מחפש מפיקים. תפור עלייך". החלום שלי היה להיכנס לעולם הזה, אבל מה לעשות, חוץ מהקשר הזה עם רבקה –  לא הכרתי איש. ניסיון היה לי אפסי, אבל אמביציה ונחישות – בשמיים. "מה עושים מה עושים?" מלמלתי. התיישבת עם ספר הטלפונים ועברתי על שמות המשפחה אנסקי בירושלים. היו בודדים. אלכס לא הופיע שם, כוכב בסדר גודל כזה שומר עצמו חסוי. הופיע שם אחד שקפץ לי לעין אליעזר אנסקי. התקשרתי. שאלתי אם במקרה הוא קרוב של אלכס. האיש ענה בחביבות רבה שהוא אבא שלו (במאי התיאטרון אליעזר אנסקי ז"ל). "אני מנסה להשיג אותו" אמרתי "הרי לך מספר  הטלפון" השיב. השיחה הבאה היתה אם אשתו של אלכס באותם ימים שרי אנסקי (היום נשואה לאלכס אחר – הצלם אלכס ליבק)

"התקשרת בדיוק בזמן" צייצה לי מהעבר השני של הקו "אלכס מקיים ברגעים אלה ראיונות בבית העיתונאים – בית אגרון". חטפתי את התיק שלי ונסעתי לשם. התיישבתי בתור גדול של מועמדים ומועמדות, במסדרון ארוך ולא ידידותי. ככל שנקפו הדקות, נעשיתי מתוחה יותר. כל מי שישב שם היה בעל רקע עיתונאי. דיברו על אייטמים, סקופים, כותרות, כתבות מגזין. הייתי מחוץ לליגה. התור הלך והתקצר. מפיקה חמוצה קראה לכל אחד בשמו על פי רשימה. סופו של דבר נותרתי שם אחרונה. היא יצאה והביטה בי במבט מזרה אימה:

"מי את, אם מותר לשאול?"

"אני,.. אני אורית אגמי"

"ואיך הגעת לכאן?" (שוב אותו מבט).

בלי להתבלבל זרקתי לחלל האוויר "דרך מנשה רז" (לא שקר – דרכו הגיע אלי המידע..). הדלת נפתחה. ישב שם אלכס בחולצת מלחים מפוספסת, מצמצם את עיניו, קופץ את שפתיו. הוא חקר אותי שתי וערב. הייתי עוף מוזר אפילו מבחינתו של אלכס שהוא טיפוס מיוחד. בסופו של דבר חוסר הניסיון שלי, החוצפה וההעזה, מצאו חן בעיניו והוא קיבלת אותי לעבודה. מאוחר יותר, התקשר אלכס למנשה רז: "מנשה, ספר לי קצת על אורית אגמי" ביקש.

ענה לו מנשה רז:  "מי זו אורית אגמי??מעולם לא שמעתי את השם הזה".

זיכרון שני: זה למעשה הזיכרון החזק ביותר. כל בוקר – שעון מעורר בארבע לפנות בוקר, בחורף היה קשה במיוחד. היחלצות מהמיטה. נסיעה ברחובות הריקים של ירושלים לבית אגרון. איסוף העיתונים מהשומר, עלייה במדרגות, פתיחת דלת ברזל כבדה במפתח. הדלקת האור הראשון במרכז  העיר, קריאת העיתונים, סימון ידיעות, גזירת כתבות נבחרות. טושים אדומים. קווים,  סימני קריאה. הדגשים, הערות.

שש בבוקר – צעדים במסדרון – אלכס. עוברים יחד על העיתונים. מכינים ליין אפ.

השעה 7-0-7: מוסיקה. עולים לשידור.

זיכרון שלישי: אסון הבונים. אלכס מגיע ומוצא אותי בוכה אל מול הצילומים של שקי ניילון שחורים המסודרים בשורה. בשקים, גופות של ילדים. מבט קצר לעברי קצת נרגז אפילו: "אורית. עיתונאים לא בוכים. עיתונאים מדווחים". קאט.

זיכרון רביעי: הגעתי מבואסת ליום עבודה. אלכס התעניין מה קרה. סיפרתי שהמקרר התקלקל ואף טכנאי לא מתקן. זה מקרר חדש ודוחים אותי בלך ושוב כבר כמה ימים. החברה לא לוקחת אחריות. אלכס מניח בצד את העיתונים, ניגש לטלפון ומחייג למנכ"ל החברה. קולו  מתון, מדוד, שקט ונינוח: "כאן אלכס אנסקי מגלי צה"ל" הוא אומר "המפיקה שלי הגיעה היום עצבנית. אתה יודע למה?

מנכ"ל נבוך: "למה?"

"החלב בקפה שלה היה חמוץ. אתה יודע למה?"

מנכ"ל נבוך שבעתיים: "למה?"

"כי לא תיקנתם את המקרר החדש שלה שהתקלקל".

תוך שעתיים היה אצלי טכנאי.

בהצלחה אלכס היקר – שתהיינה לנו שבתות נעימות בליווי הקול שלך, המוסיקה והתכנים שתבחר להציג בפנינו.

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.