חוזרת לגיל 4. אחי הגדול בן 6. הגיע לגיל שבו לומדים לשחות.
אמא שלי לוקחת את שנינו לבריכה, כך שבזמן שאחי לומד, אני אשחק בבריכה.
המדריך מציע לאמא שלי דיל 1+1, אם כבר הגעת עם הילד ללמוד, אז גם הקטנה תלמד.
אמא שלי לא למדה לשחות מעולם, ולא הכירה את החוויה. ההצעה נראתה לי מתאימה, ונתנה את הסכמתה.
מה שקרה בפועל הוא שליטרלי נזרקתי למים. שיעורי השחיה היו הסיוט שלי. למדתי את תנועות הידיים והרגליים, אבל לא הצלחתי להסתגל לנשימה במים. המדריך מצא פתרון. אז תישחי עם ראש בחוץ… לשחות כך משמעותו שיש חשש מתמיד מכל השפרצת מים, וכמובן להיות בכל עומק שלא ניתן לעמוד בו בבטחה.
כך היה שנים. כשלמדתי לתואר ראשון, היה לנו סמסטר אחד שבו נדרשנו להשתתף בשיעורי שחיה. השתתפתי. כמה שנים מאוחר יותר למדתי צלילה. כוכב אחד ולאחר מכן כוכב שני. ועדיין זה היה "ליד" המים.
לפני מספר חודשים עברתי תאונת דרכים, שכתוצאה מפגיעת הרכב שנכנס בי, התחילו כאבי צוואר תכופים. אלו מוכרים כתופעת "הצלפת שוט" המוכרת בתאונות מסוג זה. ניסיתי פיזיותרפיה, אוסתאופטיה, מנוחה ולא עזר. האורטופד אמר שחיה. וחשבתי, אני ? שחיה ?…. איך בדיוק ?
אבל הבנתי שיש כאן אתגר שאני חייבת לצלוח. היה לי תקדים. בהיותי בת חמש עפתי מאופניים (גדולים מדי עבורי….אבל זה מה שהיה בבית). ההורים שלי האמינו שאין מה ללמד. פשוט מנסים וזה מצליח. ככה הם למדו. אני סיימתי את הניסיונות שלי פצועה על שביל החצץ. בזה הסתיים הרומן עם האופניים. ביום זהירות בדרכים בביה"ס היסודי, ביקשו להגיע עם אופניים, וסידרו את רחבת הספורט עם שבילים/כבישים לתרגול. לא זוכרת איזה תירוץ היה לי, אבל הייתי היחידה שלא ידעה לרכב…. בגיל 30 הגעתי למורה שלימד אותי במספר שיעורים לרכב. רציתי מאוד לרכב עם הבן הבכור שלי בפארק הירקון, והייתי נחושה בדעתי שזה יקרה. וזה אכן קרה.
אז עם התקדים הזה, כמה שנים טובות מאוחר יותר, התחלתי לקחת שיעורים עם מורה מדהימה. אז יש עוד עבודה, ולמתבונן מהצד זה נראה שיש מישהי קלמזית לגמרי במים… וזה בטוח נראה קצת מצחיק. אבל, היי אני נושמת במים, צוללת, מגיעה לקרקעית, ומתחילה לסגל את תנועות החתירה. ומשהו בנשימה, בהרחבת הריאות, עושה לי כל כך טוב. מימד המים מרגיע. אחת מאהבותיי הגדולות היא הים. אז הנה ים בקטנה 🙂
אפשר לדחות, אפשר להגיד שכבר לא רלבנטי, ו"מה בגילי". ואפשר גם להיות פרואקטיביים, להסתכל לאתגר בעיניים, ולנצח אותו.