בקשישה – אני לעצמי ואני להם

בקשישה במסע החיים

IMG-20190117-WA0068

טוב.. אז אני עדי, בת 34.. יו אני לא מאמינה שאני 34.. כאילו זה לא פה ולא שם.. אמצע כזה.. לא צעיר ולא ממש מבוגר, אבל בהריון שלישי ומרגיש הכי 80 שיש.

נשואה לחצי השני שלי, איזה מזל שמצאתי אותו! לקח לי הרבה זמן, והרבה מסעות עד שהגענו אחד לשנייה, אבל בסוף זה בא.. מזל
וכאמור.. אמא לשני מדהימים, ועוד אחד בדרך. שאלו השניים, מלמדים אותי (אותנו) בכל יום אהבה מה היא, חשיבה עצמית, תכנון קדימה וחשיבות האיפוק בחיים.

אני בת לשני הורים מדהימים שהם המגדלאור במסלול, תמיד היו.
אני אחות לשניים, אח גדול ואחות שכבר לא כל כך קטנה, שדרך הילדים שלי אני חווה חוויות ישנות איתם, אבל עם עצמי.. יחסי אחים, הצקות וצחוק משותף.. ובעיקר שדם זה לא מים..  שזו חוויה בפני עצמה.

אז מה אני עושה כאן? שאלה טובה, מרגישה שבמצב האמצע שלי, שמורכב מכל כך הרבה כובעים, כל כך הרבה רגשות ומתחים בין הכובעים, מרגישה שהראש שלי מלא בדברים.. במחשבות. אז אולי כאן אעלה את הדברים וזה ישחרר, וישחרר לאחרות.

אתמול בפייסבוק באחת קבוצות האמהות בהן אני חברה, כתבה אמא צעירה משהו בסגנון של " איך לא מספרים גם על הפחות טוב??" והפוסט שלה פשוט העיף אותי 4 שנים אחורה.
באמת לא מדברים על הרבה דברים בתוך האימהות, על המתח התמידי הזה בין ה"אני לעצמי" וה"אני להם". הכל רץ לי בראש, איך היתה לי ההתחלה עם אחד, איך היתה לי ההתחלה עם שניים, ההבדל, האיבוד העצמי, המציאה החדשה של עצמי, ההקרבה וההשלמה עם זה. כל כך הרבה רגשות מעורבים, וזה לא רק ההורמונים, זה החיים, החיים החדשים של מי שמחליט ללכת על המסע הזה.

חשוב לי לדבר על הדבש ועל העוקץ, לעסוק בשילוב, לחקור אותו, לפרק אותו. אולי רק כך זה יכול להקל על כל התחושות ועל רגשות האשם, הכעס, האהבה, הערבוב הזה. שלא תמיד קל לעכל אותו.
לפעמים צרת רבים היא לא חצי נחמה אבל היא הבנה שהכל בסדר! שהכל טבעי וחלק מהמסלול המטורף הזה. וגם למרות שיש לי 2 ועוד אחד בדרך, ואני נשואה ממש באושר ומטורפת על הקטנים שלי, מותר לי להרגיש שבא לי לברוח מהכל ולהיות לבד.

הכל ממש בסדר.

אז נראה לי שבשביל זה אני פה, לשתף, להציף, לרענן לעצמי, לעשות ונטילציה לרגשות ומחשבות.

אז כובעים, איזה כובע מתחילים? מה הכי חשוב? מה בסדר העדיפויות???? נראה לי שזה הטירוף שבמתח…

אני אתחיל בלהסביר לעצמי בכובע של אני לעצמי…

בכובע המשפחתי שיתפתי,

עכשיו כובע הקריירה…
וואוו… קריירה… מה זה? מה זה בשילוב כובע האימהות? כמה שאנסה להפריד בין הכובעים… כנראה זה בלתי נפרד.
אני בעלת תואר שני ביעוץ ארגוני, באה מעולם ההדרכה, אוהבת כל כך ללמוד ולהיות חלק מהאקדמיה… שעד שאתפנה לעשות תזה ודוקטורט החלטתי להישאר קרוב לצלחת ועובדת כמתרגלת במוסד אקדמי. בנוסף לזה, עובדת בארגון במחלקת גבייה. נו…  עבודה… משכורת… לא משהו שמרומם את הלב, אבל פה שוב השילוב או  יותר  נכון, ההתנגשות בין הכובעים.
כשהגדול שלי נולד, החלטתי שאני נשארת איתו בבית שנה וחיפשתי עבודה שתאפשר לי לגדל אותו בבית ולהיות איתו שנה בבית וגם הכנסה… בכל זאת ישראל 2014- כנראה לא הרבה השתנה להיום… מי יכול לחיות ממשכורת אחת.
למזלי מצאתי. קראתי לתקופה הזו איסוף משכורות ולא קריירה… שהיא בכלל מילה שאני לא יודעת אם להגדיר אותה כחלום וציפייה או גנאי וקללה.  אז אספתי משכורות, עבדתי בעבודות שונות וזה אפשר לי להיות בבית. הזמן עבר, שנה ראשונה שלו בגן והאמא שבי רצתה להיות זמינה לגוזל בשנה הידועה בחולי רב, אז עוד שנה של איסוף משכורות, ואז הריון שני וכן הלאה אותו סיפור.
אושר גדול ונשימה עמוקה להיות שנה בבית עם כל גוזל, הפחד לשחרר קודם היה חזק יותר מכל חלום קרייריסטי.. וכשהקטנה נכנסה לגן, יצאתי לעבוד מחוץ לבית והינה חבשתי עוד כובע לראשי, עובדת בארגון מחוץ לבית. אוהבת את הארגון, לא מתה על העבודה. חולמת להתקדם ולתת ביטוי ל"אני לעצמי" אבללל והאבל הוא גדול, "אני להם" לא מאפשר.. "אני להם" זמין להם בחולי, בקושי ובכל מה שהם צריכים ממני, אמא שלהם, ומסתבר שזה תוקע. ולכן לא יודעת אם קריירה זו קללה או ציפייה. כי מי מצליחה גם קריירה וגם לגדל ילדים, אבל על אמת לגדל אותם. להכיר כל מבט שלהם, להכיר כל עיוות בהבעה. לדעת שמשהו עובר עליהם, לדעת שהם מאושרים או עצובים וגם להיות בקריירה?? אם יש למישהי את הנוסחה האמתית  והמנצחת אשמח לקבל.
ידעתי שיש קושי כזה מדובר בשוק..  וכשנחלתי אכזבה מרה מקידום שבוטל כי אני הרבה "אני להם", הסברתי לעצמי שכנראה זה היעוד שלי לתקופה זו, ועוד כמה שנים "אני לעצמי" יקבל יותר נפח ומקום. אז הדבר הזה משקיט את האכזבה, את האבסורד, את הכעס על ההקרבה. ונותן יותר מקום להשלמה.

יצא לי לשמוע לא מעט נשים שהגיעו לרגע הזה בגיל 40, שהילדים גדולים מספיק בשביל לשחרר קצת ולתת מקום לאישה הבשלה שנהיתה עם השנים. יותר בשלה עם עצמה ועם הרצונות שלה, ויותר אפשרויות לבטא את זה.  ויש בי ציפייה גדולה לגיל הזה.. הרבה רוצות להישאר צעירות ואני רוצה להזדקן בקצת.
עד הזקנה המיוחלת, הריון שלישי ומצפה לחופשת הלידה, לזמן שאולי אמצא להמציא את עצמי מחדש לשילוב המקודש הזה של אני לעצמי ולהם שגם ממלא וגם מכניס וגם מאפשר לקרוא את הילדים שלי ולנשום אותם.

השילוב המקודש בחיים המטורפים.

בהצלחה לנו