בקרוב אהבה

בחורה עם מחשב נייד

הסדרה החזירה אותי לשם. לאחר 12 שנות נישואין, נזכרתי בה, בתחושה המעיקה של הבדידות. החיפוש אחר אהבה, חיבוק, תמיכה. תודה אלוהים שלי (יש לי אחד פרטי), שהיית שם, בצומת הזו, בדיוק כשנפרדתי ממי שהיה "אהבת חיי", כך לפחות חשבתי אז, בזמן שהתרסקתי לרסיסים, מנסה בשארית כוחותיי לגייס את כל האופטימיות שהסתובבה בדירה המעופשת אליה עברתי אחרי הפרידה בתל אביב, יוצאת לעוד דייט, ועוד אחד ועוד… מתאכזבת, נשברת, מנסה שוב.

בסוף נמאס לך מזה. את ממצה את הקונספט הזה של דייטים שכל העולם מנסה לסדר לך רגע אחרי שחזרת לשוק הבשר המדדם של העיר הגדולה ולא בא לך יותר. מכירות?, זה השלב הזה שהייאוש נעשה יותר נוח, הבדידות המעיקה מקבלת פנים מיודדות, הלבד מרגיש רוב הזמן נעים, (למעט בסופי שבוע, חגים, אסונות לאומיים, לילות קרים…). אז זה מה שקרה לי, אחרי שנה כמעט מרגע המפץ הגדול, הפרידה ששברה את ליבי וחירבה את עולמי (טוב נו, אני קצת מגזימה…), אז הגיע הטלפון הזה, שוב חבר, שדכן לא קטן, הוא רוצה לתת את הטלפון שלי למישהו. אני מסרבת בנימוס אך בתוקף. סיימתי עם זה אני אומרת לו. לא עוד דייטים מתישים בבארים אפלים, בבתי קפה משעממים, הבנתי את הקונספט ולא מתאים לי יותר… איכשהו אלוהים שלי נחלץ אז לעזרתי ולא הקשיב לי, הוא אישר לו לשדכן הזה לתת אותו, את הטלפון שלי, שצילצל בדיוק כשהייתי בדרכי חזרה מהעבודה ביום למחרת…

בעודי מנסה להתאושש מהחוצפה של החבר שהעז למסור את הטלפון שלי, קבענו להיפגש. הפעם, אמרתי לעצמי, מי שרוצה אותי, שיבוא אליי. קבענו אצלי בבית, לא התכוננתי באופן מיוחד (טוב, למעט הכנות מהבוקר באותו יום…), החלטתי לזרום, הלא זה ממילא יהיה מאכזב כמו כל הקודמים, אלה שבאו לפניו…

כן, הוא בעלי, הדייט הזה שלא רציתי, הטלפון הזה שכבר לא רציתי יותר כמותו. יש לי בעל נפלא, אוהב, תומך, אבא ושותף מלא לגידול שלושת היצורים שהם בעייני המהות של כל קשר זוגי שנגמר בהריון…

אני רואה אותן, את החברות הרווקות שלי, אלה שעבורן הסדרה "בקרוב אהבה" היא מציאות יום יומית, אני שומעת אותן, אני חווה את בדידותן, אני משתדלת להיות שם בשבילן כשקר שם בחוץ.

אין לה חוקים לאהבה, היא נמצאת שם בטוח עבור כל אחת מאיתנו, זה רק האלוהים הפרטי שלנו שצריך לפעמים לזרוק מילה, לכוון, להאיר את הדרך. ואולי זה אנחנו, באמת הפנימית שלנו, במטרות שאנחנו מציבות לעצמנו, באופן שבו אנחנו מאפשרות, או לפעמים בשלב מסויים כבר לא, לאהבה לדפוק על ליבנו…

המסקנה שלי היא שאסור להתייאש, לאבד תקווה ולוותר. תנו להזדמנויות לדפוק על ליבכן, הרי בסוף הוא יגיע, בן הזוג שעליו חלמתן (ואולי כדאי שתעשו עדכון לחלומות ותבינו שאבירים על סוסים לבנים עם בלורית זהובה וגינונים אירופאיים זה רק בסרטים…).

שיהיה בהצלחה.

שלכן,

אני

יעל זוהר - UNSTOPPABLE
אני עוברת דרך החיים בכל הכוח ולא נותנת להם לעבור דרכי, אמא לשלושה בני נוער, אשת קריירה, עצמאית בתחום הפקת אירועים בחברה שלי - http://www.zoharevents.com/, אוהבת ליהנות ממה שהחיים מציעים לנו ומגשימה את החלום של לשלב בין קריירה לאימהות. אני בלתי ניתנת לעצירה ומרצה על זה.