בקופת חולים

בחורה עם מחשב נייד

בקטפת חולים

ישבתי בחדר ההמתנה. היה לי תור לשעה אחת עשרה. "לאיזה רופא את מחכה?" שאלה אותי אישה מבוגרת שישבה באמצע החדר. "לדוקטור שטיין? אז תצטרכי לחכות. אצלו אף פעם לא נכנסים בזמן. אם זה היה דוקטור אבוטבול זה משהו אחר. דווקא רופא טוב אבוטבול. אפילו שמרוקאי."

היא יושבת בכסא הקבוע שלה. זה שעומד באמצע השורה. מי שבא מוקדם יכול לתפוס אותו. והיא תמיד באה מוקדם. כבר למעלה משנה, מאז שמלאו לה 87 היא מגיעה למרפאה כל בוקר. עם התרופות שהיא לוקחת קבוע דווקא מרגישה די בסדר. לא צריכה אפילו תור לרופא.
מלח הארץ. ככה קראו לה פעם. במלחמת השחרור עמדה על גגות העיר להתריע מפני מטוסים. כשהיתה מטיילת בשדרות רוטשילד עם החברות כל הראשים הסתובבו.  הבחורים רדפו אחריה והיא בחרה באבינועם.  תל אביבי שקט ומוכשר. יחד הקימו משפחה לתפארת.   גם הילדים הפכו להיות מלח הארץ. הבת התקבלה לדוקטורט בבוסטון. כבר הרבה שנים שמלמדת שם ומצליחה מאוד  ילדה מוכשרת.  הבן גר בצפון. לא ממש זוכרת את שם היישוב. הוא מהמייסדים. דווקא הציע לה לבוא לגור אצלו אבל המקום שם שקט מדי. אין לאן ללכת ואין עם מי לדבר.

הקטנה מנהלת חשובה בבנק. חכמה כמו אבא שלה עליו השלום עובדת קשה מאוד וגם עוזרת לבתה עם הנכדים.

ילדים טובים. מתקשרים כמעט כל שבוע.

והנכדים, אי אי אי אחד אחד. מוציאה אלבום תמונות קטן. "את רואה? זאת הגדולה. גם לה כבר יש נכדים. חמישה נינים שיהיו בריאים."

היום מלח כבר אסור לה. גם הסוכר קצת גבוה אבל אסור להתלונן. ברוך השם יש עוד כוח לקום בבוקר וללכת לקופת חולים.

התור שלי הגיע. וירוס. יצאתי מהרופא ונופפתי אליה לשלום אבל היא לא שמה לב. היתה עסוקה בשיחה ערה עם אדון במכנסיים אפורים שישב בכסא שמימינה.

 

מה שכולם רואים (או שלא)
שמי דפנה פילובסקי. יצאתי לפנסיה לפני כמה שנים ומה כבר אפשר לעשות בפנסיה? להתנדב, ללמוד, לטייל בארץ ובעולם, לצייר... וזהו? אז זהו שלא. אפשר גם להסתובב ברחובות ולכתוב על מה שכולם רואים (או שלא)