בפוקוס

רואים את הליכלוך הצהוב הזה? כן, הקטן שגונב את כל הפוקוס מהנוף. כמו איזו שומה לא ברורה, מטרידה. קילקול.

בלעדיו הייתה כאן תמונה של שמי תכלת וצמרות, בלי הכתם הבלתי ברור הזה שבא לגרש כמו היה יבחוש הייתה כאן מציאות יפה. חפה מכל עניין או באלגן. ואפשר היה לנשום.

החתיכת משהו הזה הוא הדימוי הכי חזק שמצאתי באוסף הדימויים המרשים שלי להמחשת היכולת הבלתי נדלת שלי להסביר לעצמי ולסביבה למה לא. ואיך קרה ש… וגם איך פיספסתי למה לא הגעתי איפה הייתי ועוד. חתיכת המשהו הלא מפוקס הוא הסיפור שאני מספרת לעצמי אודות אי העשייה שלי. ההמנעות שלי. העמימות שהפכה חיית המחמד שאינה חמודה עוד.

יש להבהיר. הכל נכון. השתלשלות העניינים. כל היש ועודפיו וכמות האין הכה נוכחת. ילדותי, נעורי, בגרותי והעכשיו שלי. הכל נכון.

והכל בידי. גם זו אמת, גם אם לא תמיד האמת הזו היא ההוט סייל הכי נחשק ברשת.

הבחירה האם להיות בפוקוס. להנכיח את עצמי. להלחם בגדוד טייסות האוטומט המיומנות שלי וליירט אותן אחת אחת. ההחלטה האם וכמה ללכת. ואיזו דרך לבחור. כל היופי הזה, כולו עלי.

על עיני הרואות והלב שפועם. על זוג הידיים החרוצות האלה שלי ושתי הרגליים הקצרות.

חיי בימים אלה מתעגלים. מקבלים גוף חדש ונוכחות אחרת. במכון הכושר אליו נרשמתי לפני ארבעים ושבע וחצי שנים כתבו לי תוכנית אימונים חדשה. הכללים בגדול אותם כללים. אני ישנה בלילות ובימים אני ערה. אני שותה ואוכלת ודי הרבה מדברת. אני אוהבת וזועפת. מתקלחת עולה ויורדת מדרגות. עומדת בפקקים מדי פעם רואה סרט. כל אלה ועוד.

ובכל זאת. בכל זאת, זאת גישת אימונים שונה, נוצר שקט במסלול שלי, זה שאני רצה בו במעגלים כבר שנים. הוסרו המכשולים, את הבורות העמוקים מכסה כעת חול ובחלקים ממנו עולה איזו חרצית או יבלית. ומעל המסלול לא תלויה עוד עננת ברזלית. בצדדיו פורחת בוגונביליה צבעונית כתום ופוקסיה ויש גם אחת לבנה בוהקת. את כדור הברזל שהיה מחובר לי לרגל הוחלט להתיר, נשאר שם סימן, פשוט להזכיר. ויש עוד דבר, הקצב, של פעימות הלב, של הצעדים של נשימות ונשיפות הקצב הפך סביר.

רואים את הפרח הזה? הצהוב המושלם? את הקישוט האדום והזרועות המדויקות שהוא שולח? רואים את הקסם השלם הזה?

הפרח הזה הוא הפוקוס שלי. הבחירה שלי להיות. לחיות. לבחור לנוע. להגיע. להיות נוכחת.

לא עוד כתם מרוח. באלגן, קצת פה קצת שם. הנה אני. פרח קטן שלם.