בעלים ונשים – מחזה מקורי על-פי סרטו של וודי אלן

אמנם זו הצגה מבדרת על זוגיות , אבל כיוון שהמחזה מבוסס על סרט של וודי אלן באותו שם משנת 1992, קודם כל צריך לדבר פילוסופיה. ולא סתם פילוסופיה, אלא פילוסופיה קיומית (אקזיסטנציאליסטית).

ובמילים פשוטות – בהצגה כזו  לא עולים קונפליקטים "סתם" בזוגיות שאולי עברנו ואולי לא, אלא ה-קונפליקטים בה' הידיעה שאף אחד או אחת (אם אנחנו כנים עם עצמנו) לא יכול להתחמק מהם. בין אם את/ה רווק או נשוי – בכל תרבות, בכל זמן ובכל מקום הם רלוונטיים כי הם באים מתוך הקיום האנושי עצמו והאבסורד שהוא מביא עמו. והם עולים, ועוד איך עולים, אם אנו פתוחים להם, כמעט בכל אינטראקציה שלנו עם ה"אחר":

האם האדם יכול בכלל לחיות את מהותו במלואה בתוך מסגרת זוגית או שהיא בנויה בעיקר על פנטזיה לאושר שלעולם לא תתגשם בין שני אנשים מפוחדים שמצפים שהאחר "יעשה את העבודה" בשבילם ?

ואולי המימוש האמיתי הוא בחיי לבד בהן האוטונומיה מוחלטת?

ואפשר לנסח זאת בצורה פילוסופית יותר – הקונפליקט בין הרצון לאוטונומיה והגדרה עצמית לבין הרצון בהיבלעות באחר, באחדות עם האחר –  הן הקו המרכזי בהצגה.

מה יחסי אל ה"אחר" צריך להיות כדי לממש את מהותי, האם מהותי קשורה בכלל ל"אחר" ובאיזה אופן?

אפשר גם להגדיר זאת כך – זה אותו קונפליקט מתמיד שבין ריגוש ותשוקה לבין הרצון באהבה יציבה, מאחדת. סארטר אמר שהקונפליקט הזה לעולם לא יפתר כי בכל קשר זוגי אנו מנסים לראות את האחר גם כאוביקט – מושא לתשוקה, וגם כסוביקט – כאנחנו עצמנו (הבלעות, אחדות, אם תרצו אהבה) . ואותו אדם, עד כמה שירצה – פשוט לא יכול למלא את שני התפקידים הללו בו זמנית.

נשמע כבד? אז זהו שלא (לפחות לא בהצגה) , בעיבוד הנפלא של משה נאור ששמר על "הוודי אלניות" המקורית, אבל הפך אותה לקלילה יותר, יצא מוצר מוגמר ששמר גם על העומק הפילוסופי וגם על הגיחוך וחוש ההומור שמאפשר לנו לעכל אותו בקלות.

כל האספקטים שדברתי עליהם עלו שם בהצגה, עם שני זוגות שמסתובבים בקרוסלה המסחררת של הזוגיות (ואכן התפאורה של ההצגה היא קרוסלה מסתובבת)  ולפעמים גם יוצאים ממנה כדי לנוח בצד.

זה נראה שכל דמות בהצגה חיה בתוך הפנטזיה שלה, וגם אם היא חיה פיסית שנים עם אדם אחר, הפנטזיות שלהם לעולם לא נפגשות. הן אפילו לא תמיד ברורות – בטח שלא לבן הזוג אבל גם לרוב לא לאדם עצמו. אבל מה שברור הוא שחסר "משהו" בכאן ובעכשיו.

כך נוצר שאנשים שחיו שנים יחד הם למעשה זרים מוחלטים זה לזו בתוך ראשם, רצונותיהם, כוונותיהם. נשמע מוכר?

אבל בסופו של דבר, הכל מתברר כאשליה – כי גם כשיש להם אפשרות לממש את הפנטזיה שלהם – הם לא עושים זו, או מנסים ומהר מאד מתבדים.

המשחק בהצגה באופן כללי מצוין. אציין שניים מהשחקנים שבלטו במיוחד:

דביר בנדק בגרסה רזה ומהוקצעת לחלוטין, ממש תענוג לראות אותו משחק. הוא נכנס לדמות של הבורגני האינטלקטואל המחושב שחולם לחיות חיים סוערים וספונטניים בצורה טוטאלית ואותנטית כל כך, כל הכבוד!

רוני גולדפיין – שחקנית צעירה ומעולה! הכניסה הרבה ברק לתפקיד הקטן אך המשמעותי שלה. כשהיא הייתה על הבמה הרגשתי שהאנרגיות עולות ועולות.

קצת מאכזבת הייתה לירון בן שלוש הצעירה, שהייתה מעט בוסרית לטעמי ו"משוחקת" מדי.

הבימוי קולח ומהיר, התפאורה מסתובבת על קרוסלה ובין הקטעים השונים הקהל התבסם מקטעי פסנתר חיים, וקריינות מדויקת שמוסיפה גם על נבכי הנפש של השחקנים וגם על העלילה.

אז לסיום לכו לראות את ההצגה בריצה קלה,

ואאחל לכם מה שג'ק מאחל לאשתו שזה עתה חזר אליה לאחר פרידה קצרה:

"לחיי נישואים מוצלחים, לחיי הטוב ביותר שניתן לקוות לו במסגרת האפשר. בהחלט – במסגרת האפשר…"