הבית כולו הריח בריח השניצלים של אמא. עד שהאוכל יהיה מוכן, את ואני שיחקנו בחדר. כנראה שחטפתי לך מהיד בובה שאהבת והתעצבנת, אז רדפת אחרי בכל הבית ואני התגריתי בך. הרמתי את הבובה לגובה (כן, אז עוד הייתי יותר גבוהה ממך) ואמרתי לך "נראה אותך". את המשכת לרדוף, ואני ששקלתי כלום וחצי בגיל שש, עליתי על דלפק המטבח וצחקתי. לא ממש חשבתי שיהיה לילדה בת שנתיים אומץ לטפס. אבל את? לא פרייארית. טיפסת גם טיפסת. בשנייה אחת הרמת את פטיש השניצל שהיה מונח לו שם ו… את יתר הסיפור אנחנו מכירות. שנים הוא היה האנקדוטה שסיפרנו מידי פעם בארוחות שישי עם כל המשפחה.
(אחותי מתאפרת ליום החתונה שלה)
המומחים אומרים שלכל אחד מילדי כל משפחה באשר היא, יש אופי ותפקיד מסוים. אני תמיד הייתי הילדה של אמא ואבא. הקשבתי לכל מילה שלהם כאילו היו אורים ותומים. בגיל הנעורים לא מרדתי; לא טרקתי דלתות או ברחתי לחברות. שנים שפחדתי לזוז מילימטר מהמקום הבטוח (כך לפחות אני מסתכלת על זה היום). אבל את אחותי היית ועדיין, מעט שונה ממני. אין ספק אחותי ששתינו חזקות, סופר חזקות אפילו כל אחת בדרכה שלה. את נולדת עם אופי. בזכות הקסם שלך, החיוך עם הגומות והעיניים הטובות ידעת להניע אנשים להתאים את העולם למידותיך.
בשלוש או ארבע השנים האחרונות את מניחה את העבר מאחורייך. את כבר לא אותה הנערה המרדנית עם נזם באף, עגיל בפופיק וכן הלאה וכן הלאה. כבר לא הילדה השלישית והאחרונה במשפחה שהוכיחה להורים שמרד נעורים לא פסח על ביתנו. יש לך בעל מקסים, את תיכף מסיימת ללמוד לימודים אקדמיים ואוטוטו יש לך גם בית.
(ככה אני אוהבת את אחותי – אילוסטרציה. קרדיט: Flickr)
זאת בהחלט עבודה להשאיר מאחור את כל מה שידעת על עצמך עד לאותו הרגע. זאת עבודה לספר לעצמך סיפור אחר ולשבור את מסר התקליט המוכר והידוע. לפני שלוש שנים בערך, או אפילו קצת יותר, את הנחת את הרשימות על עצמך בצד. הרשת לעצמך פשוט להיות. שברת את המוסכמות של עצמך ושל הסביבה. התפתחת בכיוונים חדשים שלא הכרת. הוכחת ששינוי הוא לא מילה גסה. אני מסתכלת עלייך בהשתאות. את לגמרי השראה. את הצלחה.