.
כל שנה אני מופתעת מחדש מהעוצמות הרגשיות ומהנכות התפקודית שפוקדת אותי סביב יום הזיכרון. סוג של זימזום פנימי, תחושת מחנק פיזית ורגשית שתוקפת בלי רחם ונוכחותו המתעתעת של הנעדר שעולה וצפה בכל מקום.
בבית הספר ברחוב הסמוך נשמעים כבר מספר ימים צלילי החזרות לטכס יום הזיכרון השכונתי. עוד כמה שעות תשמע הצפירה ואחריה תרועת האבל, היזכור, השירים שפורטים על נימי הרגש. לרגע ארוך הנעדרים יהפכו נוכחים עבור כולם ואחריו "החיים ישובו למסלולם"…
במקום בו נגמרות המילים אני מצרפת גרסה לעבודת וידאו – "נעדר נוכח", שהצגתי כחלק ממיצב בשם "רישומים בזמן" בספטמבר 2010:
http://www.youtube.com/watch?v=Om7oP4d4YA8
.
.
.
