פורסם במקור ב15.2.18
"אני חרדית, בשנות ה30 לחיי, נשואה לגבר ואמא לילדים. יודעת שחסרה לי מאוד אהבה של אשה, אבל זה אסור. וכמו שאני לא שותה חלב אחרי אכילת בשר, גם אם אני ממש רוצה, כך גם אני לא אהיה בזוגיות עם אשה. אז מה יש להתבחבש בזה? נשאר רק להדחיק את הכמיהה הזו וזהו"
הרצון להמנע מלחשוב ולהרגיש את החלקים הכואבים שלנו כל כך מובן. הרבה יותר נעים לא לפגוש את הפצעים ולהסתכל על החלקים הטובים שיש לנו בחיים. ואם זה עובד, מעולה. אני לא מאמינה שנכון לחטט בפצעים רק כי הם שם.
אבל אם זה לא עובד? אם הפצע ממשיך להכאיב, למרות ההתעלמות? זה אומר שאני חייבת לשנות את חיי? או שזה אומר שאני חייבת להמשיך לסבול?
אנחנו שומעות מסביב קולות סותרים. מצד אחד קולות שאומרים, "תוכלו להיות מאושרים רק אם תדחיקו את המשיכה המינית והרומנטית שלכם" ומצד שני קולות שאומרים "תוכלו להיות מאושרים רק אם תממשו את המשיכה שלכן". למי להאמין?
אני מאמינה שאין מתכון אחד שמתאים לכולן. כולנו מורכבות מהרבה רבדים, הרבה זהויות. איך מישהו אחר יכול לומר איזו זהות הכי חשובה עבור האושר שלי?
אבל יש גם דרך שלישית. הרבה פעמים בחיים אנחנו מתמודדים עם מצבים שאי אפשר לשנות אותם. וגם בהם אנחנו יכולות למצוא את האושר שלנו. אשה עקרה, שמאוד רוצה ילדים, עדיין יכולה להיות מאושרת. היא יכולה, עם כל הכאב, למצוא את שמחת החיים, תחושת הערך והאהבה, ואפילו תחושת הפריון בדרכים אחרות. גם אשה לסבית, שבוחרת, מכל סיבה שהיא, לא להיות בזוגיות עם אשה, יכולה לשפר את איכות חייה מאוד. כולנו קיבלנו מסר מהסביבה שלהיות לסבית זה רע, מגעיל, סוטה. כמה קשה לחיות עם תחושה עצמית כזו. ואיזה אושר זה לנקות את האמונות הללו מהמערכת שלנו, גם בלי לצאת מהארון ואפילו בלי להיות בזוגיות חד מינית. רק לומר לעצמי "אני בסדר גמור, כמו שאני, כמו שהקב"ה ברא אותי". ההבדל בין חיים עם שנאה עצמית לבין אותם החיים בדיוק, עם קבלה עצמית, הוא בדיוק ההבדל שבין סבל לאושר.
