בשעה טובה איתן עלה לכיתה א'!
נרשמו רמות גבוהות של התרגשות של שנינו, שמחה מהולה בגעגועים לאבא שלא זכה להיות נוכח במעמד הזה, והמון דמעות (שלי) של התרגשות על כך שהתינוקי שלי שהרגע יצא מהבטן שלי פתאום הפך לתלמיד בבית ספר.
בין שלל ההכנות והשיחות שהיו ביננו לפני, סיפרתי לו שכשאני מכירה אנשים חדשים אני תמיד מתלבטת איך ומתי לספר להם שאני אלמנה, ושאלתי אותו איך הוא מרגיש לגבי זה שהוא הולך להכיר עכשיו הרבה חברים חדשים ובעצם יצטרך לספר מחדש שאבא שלו מת.
התגובה שלו היממה אותי. מעבר למה שהוא ענה לי, הופתעתי לגלות שהייתה לו תשובה מוכנה בשלוף, כאילו הוא כבר חשב על זה הרבה זמן ורק חיכה להזדמנות לשתף אותי.
זו הייתה התשובה שלו:
"זה לא מפריע לי שהם ידברו איתי על זה, אבל בגלל שיש הרבה ילדים אז זה יהיה לי קשה לספר את זה לכל אחד. אמא אולי את תגידי לכל ההורים בשבילי ושהם יספרו לילדים שלהם? כמו שההורים של ___ סיפרו בשבילו לכולם שהוא אלרגי לאגוזים, זה אותו הדבר".
לאחר שהרמתי את הלסת מהריצפה אמרתי לו שזה רעיון ממש טוב שלא חשבתי עליו בעצמי, ולכן אני אחשוב עליו קצת ונדבר על זה שוב ולמחרת.
איזה כלים אפשר לקחת מהאינטרקציה הזו?
שיח פתוח ומתמשך על האובדן: במקרה שלנו עברו כבר ארבע שנים, איתן גדל וההתמודדויות שלו משתנות, והנה עכשיו יש נושא חדש שמעסיק אותו.
מודלינג: ילדים לומדים דרך התבוננות בהורים וחיקוי של ההתנהגויות שלהם. כשאני משתפת את איתן ברגשות שלי הוא לומד מזה שהוא יכול לשתף אותי ברגשות שלו.
נירמול: אם אמא מתלבטת איך ומתי לספר לאנשים שהיא אלמנה, זה כנראה לגיטימי שגם אני עסוק בזה ומתלבט לגבי זה. חשוב שהילדים ידעו שלהרגיש בלבול/ מבוכה/ קנאה וכל דבר אחר זה מנת חלקם של כל בני האדם, קטנים וגדולים.
והדבר אולי הכי חשוב שלמדתי כאן בפעם המי יודע כמה: עם קצת עזרה והכוונה, ילדים לרוב יודעים מה הם צריכים.
יום אחרי השיחה הזו, שלחתי הודעה לקבוצת הוואטסאפ של הכיתה, ואח"כ גם הקראתי אותה לאיתן.
מצרפת אותה כאן להשראה 🙂
שתהיה לכולנו חזרה קלה לשגרה, ושנת לימודים מוצלת ופוריה!
