בלי פאניקה!

הבוקר שאחרי פוסט הבכורה, הפרפרים הטובים מתרוצצים בבטן ואני חוגגת 42 בלי פאניקה (כמעט) ועם הרבה פינוקים

בחורה עם מחשב נייד

הפוסט הראשון יצא לאוויר, אחרי הריון ארוך ולידה לא קשה במיוחד, אך מלאת התחבטויות. ההתלבטות על שחרורו הפומבי לחלל הפייסבוק לעומת זאת היתה קצרה – עם האנשים החשובים בחיי כבר שיתפתי את הדברים, אם הם כבר יודעים וקוראים (ומפרגנים מעל ומעבר לכל הציפיות), אז אפשר לצאת מהארון גם לשאר העולם. מה כבר יכול לקרות? שאנשים שאני לא מכירה ישפטו ויבקרו? אני אקח את הסיכון ועל הדרך, מי יודע, אולי גם אכיר חברים חדשים…

הפוסט הראשון עלה לאוויר שעות ספורות לפני שמלאו לי רשמית 42, היה לי חשוב להעלות אותו דקה לפני, לתת אותו לעצמי במתנה, כי השנה הבנתי שזה מגיע לי.

ימי הולדת – לילדים יש לגיטימציה לצפות להם, לחגוג אותם בשמחה, בצהלה, עד הסוף. ככל שאנחנו מתבגרים, החגיגות משתנות, הציפיות משתנות והמשמעות משתנה. אנחנו כבר לא גדלים, אנחנו מזדקנים, אנחנו אנשים בוגרים, אנחנו צריכים לעמוד בציפיות מסוימות ואנחנו כנראה לא נמצא את עצמנו מונפים על כיסא עם זר על הראש ופנים מכוסות עוגת שוקולד. עם זאת, היום הזה יכול לקבל משמעות אחרת, הוא בגדר אבן דרך, הזדמנות להסתכלות פנימה, על עצמנו ועל החיים. זה יום טוב לא פחות מכל יום אחר להתחיל לצעוד בדרך חדשה.

אחרי פרסום הפוסט הראשון, נדמה שהסכר נפרץ, אלף מחשבות מבעבעות רוצות לבוא לידי ביטוי, כאן, עכשיו, כולן ביחד! ואני לא נותנת להן, אני עוצרת את עצמי, בולמת, מעבדת ומעכלת, ומקווה שאולי כך המילים והמחשבות יבשילו למשהו טוב באמת, או לפחות טוב יותר, ימים יגידו אם זו הדרך הנכונה או לא.

ובזמן שהמחשבות מבשילות, החלטתי לקחת את יום ההולדת וליהנות ממנו כמו ילדה. למה לא, בעצם?

היום התחיל עם החיבוק החם והאוהב של הילדים, קודם אחד ואחר כך גם השנייה, חיבוקים ונשיקות עם הקפה של הבוקר, קפה מר עם מנת מתיקות של ילדים בצד, בדיוק כמו שאני אוהבת. האיש שלי, לא איש של מילים, בוודאי לא איש של כתיבה, ריגש אותי עד דמעות במילים שבחר לכתוב, מילים שהייתי צמאה להן כבר זמן רב, מילים שנגעו וגם הכאיבו, לא בגללו, בגללי. את היום בילינו יחד, קודם שנינו, אחר כך גם עם הילדים והוא נחתם, די במקרה,בזמן איכות משלי, בארוחה טובה בחברה נהדרת, סיום יותר ממוצלח ליום טוב בעליל. החיוך לא מש מהפנים כל היום ואף זלג קצת ליום למחרת.

עד כה נראה ש-42 זו בהחלט לא סיבה לפאניקה, גם אם יצאתם מהבית בלי מגבת 😉

(ומה כן סיבה לפאניקה? מסתבר שהפוסט השני הרבה יותר מפחיד מהראשון… )