בלי ביקיני בשער -המגזין האחר שמצליח בדעיכת העיתונות וגעגועיי למעריב לנוער בתיבה

בחורה עם מחשב נייד

לא יאמן. בעידן שבו הרשת אוכלת את הפרינט, מוסד ותיק כעיתון מעריב צולל לתהום ואנשים צורכים חדשות במסך 4 אינץ' בין שליחת הודעה בווטסאפ לניוט בוויז, מסתבר שיש עיתון- עתיק כזה שמודפס על נייר– ששורד בהצלחה. וזה אפילו מבלי לשים את ישבנה של בר רפאלי על השער.
מגזין "נשים" מבית "מקור ראשון" חגג בשבוע שעבר את הגעתו ל-150 גיליונות, לא עיניין פשוט, בעידן שבו אפשר לראות תצוגות אופנה לייב באינטרנט היישר משבוע האופנה בתל אביב או לגגל רק 500 אלף תוצאות ל"איך להשיג בטן שטוחה ב-30 יום".
מדובר במגזין דו שבועי שרכש לעצמו כבר 40,000 מנויות, "הצלחתו עצומה והוא הפך למוביל דעה"  לדברי העורכת לימור גריזים מגן. נראה בבירור שהעיתון מכוון לנשים דתיות ברמות שונות (אם כי בהודעת היחצנות נכתב כי הוא מתאים לנשים מכל המגזרים וברור שגם חילוניות קוראות אותו).
אי אפשר להגיד שהם מצליחים איפה שהטכנולוגיה עדיין לא נכנסה, דתלש"יות (דתיות לשעבר), ולבטח דתיות לאומיות בהחלט מכניסות מחשב לביתן ולחייהן, ולימודי הליבה שלהם בבית הספר כללו יותר מתלמוד תורה. לפי הבנתי, גם חרדיות קוראות את העיתון אם כי אני בספק שהעיתון מסתובב לו במאה שערים.
בתחילת האירוע שהתקיים בנמל תל אביב אני מסתכלת על מסכי הענק המציגים את שערי העיתון השונים. על שעריו מוצגות נשים משפיעות וידועניות, גם חילוניות. ומשפיעות בדרך זו או אחרת. אבל משהו מוזר, משהו נראה לי אחרת. לוקח לי כמה דקות להבין. אין ביקיני.   אחרי ההופעה של אדיר מילר מתקיימת תצוגת אופנה בטעם צנוע שהציגה ממבחר קולקציות האביב קיץ של בתי אופנה ומעצבים .

84u9mf53de7g7shmk4veתשכחו מאופנת  המתנחלת עם הצמה, הקרדיגן- ילדה טובה והחצאית המשתפלת. פשוט הופתעתי והתרשמתי משילובי הבגדים שנראו שם::שמלות מחמיאות, חצאיות צמודות ומחטבות. המון צבע, עיניין ושיק.

אני ממש לא מהמגזר (ועד כה כל ניסיון להכניסני לשם לא עבד), אין שום כוח אלוהי ביקום,  שיפריד ביני לבין מלבוש חושף כתפיים וברכיים.אבל גם עבורי יש משהו נעים, אפילו משחרר בתצוגת אופנה ושער מגזין שמציגים הופעה נשית צנועה אבל עדיין שיקית מעניינת ו"חתיכית", במקום פיסות בד קשורות כביקיני או מכנס חושף ישבן.  ראינו מספיק. לפעמים מה שמכוסה הוא יותר מעניין, אסתטי ואפילו סקסי בצורה מתוחכמת ועדינה.

והתוכן– מעניין ומכבד את האינטליגנציה וממש לא מתמקד רק בבישולים, הכנת משלוח מנות ואחסון צעצועים, כפי שחששתי שיהיה. בין היתר,  אנשי המגזין  בחרו את 100 הנשים המשפיעות ביותר במגזר הדתי לאומי. יש גם סקר על מה חושבות נשים דתיות על פמיניזם וקריירה, כתבה על אחותו של מארק צוקרברג המציעה להתנתק יום אחד מהטכנולוגיה. נראה לי שאני אקבל את הצעתה של מיס צוקרברג, עם עיתון מחווה בידי.

אפילו כמי שגדלה וחיה בשיא ההתקדמות הטכנולוגית, איני מוכנה עוד להיפרד מהעולם הישן. מקרה "מעריב" כואב לי ישר בבטן. אני  לא רק מזדהה עם צעקת העיתונאים המפוטרים, שחשבו שהצליחו לממש את אהבת הכתיבה שלהם ולהתפרנס ממנה. בגיל 12 שיא  השבוע עבורי היה לקום בבוקר ולחטוף את " מעריב לנוער" שחיכה לי בתיבת הדואר. פעם השכנה גנבה לי אותו, וזה הגיע לאלימות (של בנות, תרגעו).  בהמשך התרחבתי גם עם מנוי ל"ראש 1", תיבת הדואר של משפחתי הפכה ממש למעצמת עיתונות . גם אז היו לי חברים, אינספור שעות טלוויזיה ואפילו מחשב עם 3 משחקים בירוק זרחני, ע"ע פקמן. בשנות ה-80 ידענו להסתפק במועט. אבל התעניינתי בעיקר במילים.

את תחילת דרכי העיתונאית, אם לא מחשיבים את עיתון האוניברסיטה, התחלתי במקומון "זמן חיפה". הוא כבר הלך בשנה שעברה לעולמו, אחרי 30 שנות מילים.אני יודעת שהעולם משתנה והולך לכיוון דיגיטלי ושיש בזה גם יתרונות (יערות הגשם מוסרים ד"ש) אבל קשה לי להיפרד מהעיתונות המודפסת. מלהרגיש את הנייר עליו מוטבעות המילים והתמונות. עיתון שאפשר לקרוא בו כתבת מגזין של 3000 מילה מבלי לקבוע תור לאופטומטריסט. או לקרוא בנחת בשבת בבוקר על הספה. לא, מחשב נייד ובטח שסמארטפון זה פשוט לא אותו הדבר, וזה לא נועד להיות. השאלה אם העיתון עוד כן.