בליל חורף אחד…..

סיפור שהתרחש לפני הרבה שנים במושב נהלל בערב חורף קר רטוב ומבוצבץ. בין גיבוריו זאב, כלב זאב ומכונית פיאט משפחתית, אבל אין בסיפור רק גיבורים, יש בו גם פחדנית אחת, די גדולה, שהיא נצר למשפחת וולף .

סיפור אמיתי שהתרחש בליל חורף אחד קר ורטוב. ועם זה, החורף הוא לא הגיבור המרכזי של הסיפור. קול דשדוש עקבי מגפי הגומי השחורים של אישי- זאב בבוץ הנהללי שנאסף על גבי כביש העיגול של המושב, שאין הגדרה הולמת יותר למצב הצבירה שלו מאשר "פצ'קה", הוא קול טוב, קול שמבשר סוף טוב לסיפור שמיד אפרוס בפניכם. אבל עד שהגיע הזאב הטוב להציל אותי מאותו מצב ביש אליו נקלעתי בהתנדבות וכפי הנראה עם פזיזות קלה בשיקול הדעת, התרחשה לה פרשיה שלמה, שגיבורה אינו זאב, אלא כלב, כלב זאב, ולא סתם כלב זאב, אלא כלב הזאב של הורי, משפחת וולף ,שנקרא דורי.

300px-Berger_allemand_en_montagne_2_1024x839

בתקופה מסוימת בחיי להורי היה כלב זאב נבחני, נשכני ומטיל אימה. אמי שהגיעה לנהלל  מבית דתי בירושלים לא חיבבה כלבים, בלשון המעטה, והנחילה גם לי את אותה רתיעה מהחיות הללו, שנחשבות בעיני רבים אחרים חביבות בדרך כלל. אני לא זוכרת כיצד הגיע דורי הנ"ל לחצר ביתם, האם היה זה במסגרת ניסיון לחבב כלבים על אחיותיי הצעירות, או מסיבות אחרות, אבל עד מהרה הפך אותו כלב זאב לחביבו של אבי, וסר למרותו, ולמרותו בלבד.

אני גם לא זוכרת איפה ואיך בדיוק הסתובב לו הכלב במהלך הימים, מה גם שהגיע לביתנו כאשר אני למעשה כבר יצאתי ממנו, לשנת- השירות, לשירות בצבא, ללימודים באוניברסיטה בחיפה, ולנישואיי לזאב והמעבר לחיים בקיבוצו, גניגר. בלילות אבא היה קושר את הכלב בשרשרת ברזל כבדה ומרשרשת , לא מאוד ארוכה, אבל כפי שתראו בהמשך הסיפור, גם לא מספיק קצרה, לעמוד סככת הפח בפאתי החצר, בה החנה את מכונית ה"פיאט" המשפחתית הירוקה.

IMG_20200126_142457_1024x768_1024x768

בהמשך זאב ואני עזבנו את הקיבוץ, ורכשנו את משקנו בנהלל, שעומד בדיוק בצידו השני של העיגול  מבית הורי (זה חשוב להמשך הסיפור) והתחלנו להקים משק חקלאי. אחד הענפים הראשונים בו היה גידול עגלים רכים, אותם צריך היה להשקות בוקר וערב בחלב שהוכן מ"אבקת חלב". היות שהיינו ממש בראשית ההתארגנות, הוצאותינו היו רבות וטרם נדרשנו לרכב פרטי, דחינו מעט את ההשקעה. הורי שברכו ושמחו על המעבר נחלצו לעזרתנו. היה בידינו צרור מפתחות לרכב המשפחתי, וכאשר היינו צריכים ביקשנו, קיבלנו, השתמשנו והחזרנו, כמעט כמו שביקשנו וגם קיבלנו רכב מ"סדרן הרכב" בקיבוץ שאך עזבנו. ובכל זאת, היו כמה הבדלים. ראשית, לא היינו צריכים לרשום בסיום הנסיעה ביומן שהועבר להנהלת החשבונות כמה נסענו. שנית, המפתחות תמיד היו בידינו, ולא היינו צריכים לרוץ ולחפש אותם או את האוטו ברחבי המשק. ההבדל המשמעותי ביותר היה שצריך היה להחזיר את האוטו למקום, אבל בדיוק בדיוק למקום בו אבא נהג להעמיד אותו. תנאי שלא תמיד היה קל כפי שתיווכחו בהמשך, אבל נראה די הוגן במסגרת העסקה הכוללת.

images_1024x426

יום אחד קיבלנו הזמנה שלא חשבנו לסרב לה. זוג מחבריי ללימודים באוניברסיטה הפכו לזוג, שכרו דירה משותפת בחיפה, והזמינו אותנו לארוחת ערב לציין את המאורע. ידענו שנזכה בארוחת ערב טובה, כמו שידענו שארוחת- הערב של העגלים הרכים תתאחר מעט. ביקשנו את הרכב, וגם קיבלנו, לבשנו את מיטב בגדינו, בכל זאת, נוסעים לחיפה ונסענו. מאוד נהנינו ובסופו הלא מוקדם של הערב הגענו חזרה לנהלל, לא שוכחים את העגלים הרכים. כמו אשת איכר מסורה, הורדתי את זאב בכניסה למשק, והמשכתי בנסיעה לבית הורי, כדי להחזיר את הרכב בדיוק למקומו, אבל בדיוק. חושבת  בליבי שאסיים, אחזור ברגל, וארד לחצר לסייע לזאב בהגמעת העגלים.

אותתי כנדרש ונכנסתי באלגנטיות עם הרכב לתוך סככת הפחים הצרה והמאולתרת שנקראה "חנייה", שהכלב דורי ,היה קשור כזכור, לעמוד השמאלי האחורי שלה, בצד "של הנהג". חניתי, שמעתי את הגשם העז הניתך על גג המבנה, נפרדתי מהמוזיקה ברדיו והחמימות ברכב, דוממתי, והתחלתי לצאת מן הדלת.

 נעלתי ואחזתי את המפתחות בידי, מתוך מחשבה שתוך רגע אצא מן החנייה, ואמשיך בדרכי. אך דורי הכלב חשב אחרת, והחל להתקרב לעברי. עד מהרה הבנתי  שלצאת מתוך הסככה אל הכביש זו משימה בלתי אפשרית, כי הרי לא סביר שדווקא עכשיו בתנאי לחץ אלו, אתחיל לעבוד על "להתיידד עם כלבים" . פתחתי שוב את דלת המכונית שטרם הספיקה להתקרר ואמרתי לעצמי: "אין מצב שאני מצליחה לצאת ככה. אולי אצא בנסיעה ואחנה את הרכב לצד הדרך, מול שביל הכניסה הביתה". הגיוני, לא?  אפילו הנעתי את הרכב. כן, בשלב זה, המפתחות עוד היו בידיי, והיתה לי יכולת הבחירה. ואז הבנתי שעדיף לי לא לנסות את האופציה הקוסמת הזו, מתוך ידיעה ברורה שלמחרת לא רק שאצטרך לשמוע מאבא את הטפת המוסר מהסוג  שלא נעים לשמוע, אלא שהצעד המעשי שיבוא בעקבותיה, זה שאני והאוטו "כבר לא".

רגע לפני שדוממתי בניתי תוכנית אופרטיבית חדשה. אצא, אנעל, ואעקוף מימין. יצאתי ונדחקתי ברווח המדוד שהשארתי בין חזית הרכב לקצה הסככה, מוכנה להקריב את בגדי החמודות שלי, שאולי ייתפסו בחוטי הברזל ,השרכים המטפסים, והענפים הארוכים מהפרדס של השכנים, ואבוא לכלב מהצד של האוטו המרוחק יותר ממנו.  חושבת איך הכלב שרק נבח ללא הרף, יסתכל עלי חולפת בקלילות על פניו, כי הרי לימדו אותי מזמן שאם לא מראים לכלב שמפחדים ממנו, הוא מפסיק לנבוח.

כך התייצבתי מימין לרכב, ולחרדתי למדתי שלא רק שהשרשרת מאפשרת לו להתקרב עד אליי ממש, אלא שהוא גם מתחיל לחשוף לעברי את שיניו. לומדת כמעט על בשרי מה שגם אמרו לי מזמן, שגם אם אתה מראה לכלב שאתה לא מפחד ממנו בכלל, הוא מריח עליך את הפחד.

טוב, אמרתי לעצמי, מתחבאת שוב ושוב לצד האוטו:" עכשיו יש רק דבר אחד שאני יכולה לעשות, והוא להסיח לרגע את דעתו של הכלב. אולי אשליך לו משהו, אנצל את הרגע ואגיח בריצה אל הרחוב"  הגיוני, לא? אתם רואים, למרות הסיטואציה, אני בעשתונות ובשליטה מלאה במצב. הסתכלתי קדימה, אחורה, למעלה ולמטה, חשבתי רגע, אולי שניים, והשלכתי לעברו את  צרור המפתחות של הרכב. הכלב לא פרייאר, הוא מיד אימץ אותם אליו בחום, אך לא איפשר לי להספיק ולחמוק.

וכך אני לכודה לי באמצע ליל חורף קר, כמעט כמו יונה במעי הדג, לא לבלוע ולא להקיא. אמנם תחת סככת הפחים ולא נרטבת, אבל הגשם לא פוסק מלדפוק על הגג.

IMG_20200126_142403_1024x768

חושבת שאין כרגע מי שישמע אותי, ואין מי שייחלץ לעזרתי, הבית הפינתי מבודד יחסית, חלונותיו סגורים, תריסיו מוגפים, החצר הקרובה ריקה משכנים. ונגיד שיהיה מי שישמע אותי, מה עם הבושה? ובינתיים, הכלב לא מפסיק לנבוח, ואני מפחדת אפילו לגנוח. לו לפחות יכולתי לשבת ולחכות בתוך האוטו המחומם.  

אתם יודעים, אם אני לא הייתי זאת שהייתה שם, זה היה יכול להיות די מצחיק. האמת, גם בתור אחת שהיתה שם, זו היתה סיטואציה מאוד מצחיקה.

אז בטח תשאלו איך זה נגמר? בשלב מסוים שמעתי מרחוק על גבי כביש העיגול את רעש מגפיי הגומי השחורים טופפים על הפ'צקה הבוצי, ואחריהם ראיתי את הזאב הטוב צועד עטוף במעיל ה"דובון" שלו, בא להציל אותי מזרועות הזאב הרע, הכלב. בטח שצעקתי לקראתו: "זאב, זאב".

הוא סיפר לי שסיים להשקות את העגלים , השכיב אותם לישון, ריפד להם בקש ובחבילות, אולי אפילו הדליק להם תנור או סיפר להם סיפור, ועלה הביתה מן החצר החשוכה, מתאווה לחלוץ את מגפיו, לשתות כוס תה חם, ולראות את אשתו. והנה להפתעתו הבית חשוך ומירב איננה. דואג אך מצויד בהגיון קר, הדליק את תנור העצים, כדי לחמם את הבית הקר, ואמר לעצמו: " עוד רגע היא תשוב", אך מירב לא שבה. נעל שוב הזאב את מגפיו ויצא לדרכו ,צועד חצי עיגול, ב"דרך העיגול" (שהיא הדרך הארוכה) , מהרהר מה עלה בגורלי, ומצטער שלא השאיר לי לכל הפחות פתק בבית,  מתוך חשש שמא שבתי הביתה  מ"דרך המרכז" (הקצרה יותר), וכך נאלץ לחפש אחד את השני כל הלילה מסתובבים בעיגול, עד שלבסוף הגיע לסככה בבית הורי, ראה את האוטו עומד בה, ומצא אותי נחבאת בזווית פינה, מנסה להסביר לכלב שהגיעה גם שעתו ללכת לישון, או מסבירה לו שאו שהפריץ ימות, או הכלב.

IMG_20200126_142437_1024x768

אני לא יודעת אם זאב לחש לו כמה מילים בין זאבים, או אולי עמדה לזכותו העובדה שגדל בסביבה תומכת כלבים. הכלב דורי, כמעט כמו הים, שכך מזעפו. גם המפתחות נאספו, וצעדנו חבוקים בגשם שוטף הביתה מ"דרך המרכז".

אתם יודעים, הסיפור התרחש כל כך מזמן והרבה דברים השתנו מאז. הטלפון הנייד או החכם, אפילו לא היה במחשבה.  ה"פיאט" מזמן פורק לחלקים. דורי בטח בגן-עדן לכלבים. הורי שניהם כבר לא בין החיים, הבית שהיה ביתי מעל חמישים שנה החליף בעלים ודיירים, הסככה המקורית הורדה ונבנתה אחרת רחבה כפליים במקומה. בחצר של השכנים כבר מתגוררים הרבה שנים, ואין פרדס. ה"סמינר" שעמד מעבר לכביש הפך לשכונה. דיר העגלים הפך לגן צמחי תבלין.  לזאב כבר מזמן אין מגפיים שחורים, ואפילו בקיבוץ כבר יש מכונית לכל פועל,  ו"סידור רכב" הוא נוסטלגיה רחוקה, כמעט כמו הטלפון היחיד במזכירות ובחדר האוכל.  אבל שני דברים נשארו כשהיו, הסיפור בזיכרוני, ובוץ החורף הנהללי במציאות.

בוץ_1024x804

____________________________

תמונות

תמונה 1-זה לא דורי, תמונה שלו לא מצאתי, למרות שחיפשתי לא מעט. אבל זה כלב זאב אחר, כפי שמופיע בערך "כלב זאב" ב"ויקיפדיה".

תמונות 2,4,5-שמתי את נפשי בכפי, וצילמתי השבוע את החצר לכבוד הפוסט. ככה זה, שבתי בגבורה אל הזירה. אבל אל תטעו, הסככה הנוכחית רחבה וגבוהה פי שניים מהמקורית, לו זו היתה הסככה אז, הייתי מצליחה אפילו להיכנס אליה עם המשאית של אבא, ברוורס.

תמונה 3-זה גם לא הפיאט 132 המקורי של הורי, למרות שחיפשתי גם תמונה שלו, אבל זה פיאט אחר, מאוד דומה לו. מתוך CARS-FORUM-מכוניות קארספורם. carsforum.co.il

תמונה 6-תמונה שכבר הצגתי לפני מספר שבועות. התמונה מתוך ארכיון נהלל . אני מעריכה שצולמה על ידי שמעון שלוי (שימיק) , ומצולם בה  הנוף בו גדלתי, בצידה הימני נראה הבית שהיה בית הורי, שבחצרו התרחש הסיפור. התמונה מאוד מוקדמת, שכן מהיום שאני זוכרת את עצמי, זה בבית הזה, ואז עצי ההדר שסביב הבית היו לפחות בגובה הבית, לכן אני מניחה שצולמה קרוב לשנת 1960.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.