בלונים, חרדה, חרדה, בלונים… קצת בלונים בשמיים, בינתיים אף אחד לא מת מהם. אז מה את נלחצת גננת? אנחנו הלוחמים האמיצים ממליצים לך ללמוד מאיתנו. לא להראות מצוקה, לא להודות שקשה, להתייחס להכול בקור רוח, או יותר נכון בקרירות. כי העיקר "לא להלחיץ את הילדים" זה פחות או יותר היה המסר של ינון מגל לגננות עוטף עזה. אז יש לי משהו להגיד לך: הילדים האלה כבר בלחץ , בחרדה בפחד ולהרגיע אותם זה לא לנפנף את הפחד לזרוק אותו מהחלון ולהגיד "אין מה לפחד, אלו בלונים בינתיים אף אחד לא מת מהם".
בואו לרגע נרחיק את הדברים, מהדרום הבוער, בואו נקרב את הנושא לחיי היום יום, ונראה איפה המחשבה הזאת תופסת אותנו. מה עלינו לעשות בגן עם רגשות שכאלו, עם החרדות הפחדים שפוקדים את הילדים בגן שלנו. איך נגן עליהם מכל הקשיים הקטנים והגדולים. בתפיסה הכללית המערבית ילדים הם תמימים, פשוטים חסרי דאגות אמיתיים ועלינו לדאוג להשאיר אותם כאלו ככל האפשר, כי ככה אנחנו מגינים עליהם מהעולם הקשה אתו אנחנו מתמודדים. אנחנו מנסים להציג חזית מחויכת, ולהגיד שבכל מצב הכל בשליטה, הכל תמיד יסתיים טוב, וכי הרגשות האלה הנוראים האלה ייעלמו כלא היו, ולא יחדרו שוב לעולם הילדי הבטוח.
הבעיה היא שעולם הילדים מעולם לא היה בועה חסרת דאגות, בוודאי לא במציאות המורכבת שלנו, בוודאי לא ילדי העוטף. אנחנו מורכבים, אנחנו חווים את העולם בדרכים שונות בכיוונים שונים. אי אפשר לנתק את עצמנו מחלק מהחוויות, לתת מקום רק לאלו הנוחות החמימות הקלות. יותר מזה אנחנו תמיד מורכבים, גם הקטנים ביותר מאיתנו חווים את כל מגוון הרגשות את כל מגוון התחושות והחוויות, ואם נתעלם מהם, לא רק שאותם רגשות קשים להתמודדות לא ייעלמו, אלא אנחנו נחטא לעצמנו לילדנו, בכך שלא ניתן מקום רגשות אלו. להגיד לילדים בשעת מצוקה ש"הכל בסדר" זה לזלזל במה שהם מרגישים, זה לבטל את החוויה, להעביר את המסר שאין ממש ברגשות אלו. שהם לא רצויים לא נכונים. להגיד לילדים ש"יהיה טוב" ו "אל דאגה" אולי מפחית את החרדה שלנו. אבל מערער את אמונם של הילדים בעצמם, ביכולת שלהם לפענח ולחוש את העולם. מתוך רצון להגן ולחזק אותם, למעשה אנחנו מחלישים אותם, מרדדים את עולמם הרגשי ובעיקר לא מפגינים כבוד כלפיהם.
לא פשוט לעמוד מול ילד פוחד, ולהביט לפחד שלו בעיניים, לנפץ לעצמנו את הבועה הוורודה של נוסטלגית הילדות. לא קל לתת לחרדה, לדאגה, לחשש של הקטנטנים מקום, כי מי רוצה שילדים קטנים יחושו תחושות שכאלו? מי רוצה להיזכר בתחושות שאנחנו בעצמנו מנסים להדחיק? חוסן אמיתי, הוא היכולת לעמוד מול הסערה ולהישאר על הרגליים. מי שניתן לו המקום להכיר בתחושות הקשות, מי שנעמוד לצידו כאשר רע קשה ומעורער עולמו. יצליח טוב יותר לעמוד בקשיים. יגלה חמלה רבה יותר למי שחלש לידו, ויוכל בעצמו להגיש עזרה (לפעמים נדמה שהקושי של אנשים להיות ליד מי שבמצוקה, הצורך להראות חזקים הוא הקושי לגעת בכאב והפחד שלנו מול החיים). כדי לחזק אותו יש להגיד לילד שאני מבינה שכרגע הוא מפחד מהרעם, מהזריקה, מהבלון המעופף, שהפחד שלו נכון, כי זה לא נעים או כואב, אבל הוא לא לבד בחוויה שאנחנו פה לצידו, אנחנו נעזור לו בכל דרך להכיל את הקושי והפחד. להיות עם הילד בחוויה היא להסביר לו שגם אנחנו חווים רגשות כאלו, שגם לנו לעיתים קשה. ושלהרגיש כך זו אינה חולשה, אלא הזדמנות להתמודדות. להיות אתו בחוויה זה לתת לו מהניסיון שלנו, לתת לו את הכלים לעמוד מול הקשיים שנקראים חיים.
ועכשיו נחזור לדרום, האדום הבוער. אסור לנו להחליש את הצוותים החינוכיים, שעומדים מול הילדים. אסור לנו להגיד להם פשוט תתנהגו כאילו הכל שקט רגוע ולעולם לא יקרה דבר, להעביר את המסר כי רק ככה נשמור על הילדים. עלינו לעמוד לצידם לאפשר להם להנחות את הילדים דרך החרדה והפחד, לא להתעלם מהמציאות, להודות בקושי לחיות אותו ולעבור דרכו. וכן אדון ינון זה אומר לדבר עליה על החרדה הזאת, לתת לה במה. ובכך לתת יד אמיתית לאנשים החיים תחת האיום המתמיד. האמירה שלך על הצורך להישאר רגועות (מלבד הניחוח המיזוגני אותו נשאיר לפעם אחרת) מתעלמת לגמרי מהחוויות של החיים בדרום, מתייחסת עליהם כחלשים, לא מתמודדים, כאשר למעשה ההפך הוא הנכון. אתה הוא זה שלא מתמודד מטאטא מתחת לשטיח שמלחמה היא קשה כואבת ומפחידה. והדרך היחדיה לצלוח אותה הוא להביט לפחד בעיניים.