בית לכל החיים – יש דבר כזה?

בשנת 2003 הסתובבתי עם בן זוגי ובתנו היחידה אז באזור נהר הצ'ארלס של בוסטון. היינו זוג צעיר. הוא למד לתואר שלישי בהרווארד, אני פרנסתי את משפחתנו הקטנה והתלושה בעבודתי כסגנית מנהלת סניף בנק. שנינו הערצנו את בתנו הקטנה והנפלאה מאי. או בשם החיבה שלה מאימאי.

בוסטון הייתה יפה ואביבית. חציית הנהר שהפריד בין בית הספר למנהל  עסקים, שבו התגוררנו בשכר דירה שערורייתי, לבין מרכז קיימברידג' ובו בית הקפה המועדף עליי, ובדרך הספרייה הציבורית והחנות עם האבטיח החתוך כבר, הייתה קסומה. צבעי הנהר שהשתנו עם תחילת השקיעה, השייטים שלעיתים חצו אותו על סירותיהם הארוכות החטובות והברווזים שאהבו לאכול את מה שהצענו, כולל במבה מארץ הקודש, היו מקצת ההנאות של אותם ימים.

בעודנו מסתובבים התחלנו לחשוב על הרחבת המשפחה. על אח או אחות למאימאי. או שמא גם וגם.

מאי, שבכלל רצתה אחות גדולה אחת, קיבלה ביום קיץ בהיר זוג תאומים קטנים ומפתיעים. אדם דב ואלה שי. זה קרה, בדיוק, אבל בדיוק כמה חודשים אחרי שרכשנו דירה משל עצמנו בעבר השני של הנהר. דירה בת שני חדרי שינה וסלון ובלי מעלית. דירה שעבור רכישתה לקחנו משכנתא של 90% מערכה, בשנות השיא של הנדל"ן בבוסטון.

היום אני מלווה זוגות ויחידים בתחילת דרכם ובהמשכה.

שוק הנדל"ן של השנים האחרונות ידע עליות מחירים שאין להן תקדים. המגמה החריפה ביתר שאת בחודשים האחרונים. זוגות צעירים, עם תקציב סביר לגמרי ומכובד בהחלט עומדים לעיתים מול שוקת שבורה.

חלום הבית עם הגינה הקטנה והגג האדום – טוב אולי דומה יותר לחמרה מלוכלכת כשלא מדובר בכפרים הסובבים את היער השחור אלא בביצה שלנו– נדמה שהולך ומתרחק.

"תעזרי לי למצוא בית רונית !" "רונית, בבקשה אל תשכחי אותנו". משפטים כאלה ואחרים אני שומעת באופן יומיומי מזוגות שמחפשים בית באזור שבו הם מתאווים להישאר בגלל הילדים ובית הספר, בעיר של אמא ואבא שעוזרים, ברחוב ההוא שאהבו עם הפיקוס המצל מול הגבעה עם הנוף של המושבה.

וביניהם זוג צנוע עם תקציב מוגבל – (יש לי סוד : גם מי שרוכש בית ב3,000,000 ₪ התקציב שלו מוגבל בסופו של דבר. גם הוא מתפשר על משהו, תאמינו או לא).

אבל הזוג הזה מאותגר יותר מהדוגמא שנתתי. ולמרות זאת הם מצהירים שהם מחפשים בית 'לכל החיים'.

נחזור רגע לבוסטון של לפני לידת התאומים המפתיעה. בבוסטון רכשנו בית קטן עם משכנתא ל30 שנה, כאמור, במימון של 90%. זה לא הפריע לנו למכור אותה כעבור שנה כשהתוכניות שלנו השתנו.

בבוקר, בשיחה טלפונית ניסיתי להסביר לזוג 'שלי' מדוע הם טועים בכך שהם מחפשים אחר בית "לכל החיים".

החיים דינאמיים ומאתגרים. היום אנחנו זוג, מחר נתרחב למשפחה, אחר כך יהיה לנו צורך בפרטיות כי ילדינו יתבגרו ומאוחר יותר, כשהגוזלים יעזבו את הקן שבנינו להם, נחפש בית קטן יותר, במפלס אחד, נוח לתחזוקה. נחשוב על עצמנו. בצמצום. הכי בצמצום שאפשר.

קצת עצוב להודות בכל זה. זה עלול להביא אותי לדמעות, רק לחשוב שיום אחד אנחנו צפויים להתבגר – להזדקן ולהיפרד מהגוזלים, שיעזבו את הקן. אבל זו דרך העולם.

ומאחר שהתקציב שלנו ממילא מוגבל, לא משנה מהו, עדיף שנתמקד בכאן ובעכשיו. עדיף שנרכוש את הבית שישרת אותנו בכמה השנים הבאות, אולי עשור אולי פחות, אבל באושר ובשמחה.

אז לדבר על כאן ועכשיו זה טוב ויפה. במיוחד אחרי שעשינו מדיטציה או שתינו כוסית מחממת של בורבון אמריקאי או ויסקי אירי ביום קר. לחיות כאן ועכשיו זה כבר משהו אחר. תנסו. זה ישתחרר. תקנו בית לכאן ולעכשיו כי מחר אין לדעת.