ידיעות ספרים, פן, 2011, 333 עמ'.
תרגום משוודית: יעל צוברי
מותחן פסיכולוגי בסגנון של אדום החזה, אם כי בהבדל מאדום החזה, הסיפור הזה לא עוסק בשתי תקופות מרוחקות זו מזו אלא מתרחש בפרק זמן של שבועיים בערך. על פניו, תגידו עוד מותחן פסיכולוגי וכבר קראתי אמירות כמו "מה המשיכה הגדולה של הכותבים השוודים לסוגים של אלימות פראית דמוית נערה עם קעקוע של דרקון", אבל המסר בספר הזה מאד חזק וברור.
בפרק זמן של שבועיים נרצחים ארבעה אנשים בני ארבעים וארבע במקומות שונים. הראשון נרצח בבית של אישה זקנה בת למעלה מ – 70 בעת שהותה בבית חולים. האחרים נרצחים כל אחד בביתו. עוד שני סיפורים מתנהלים בספר הזה במקביל: סיפורו של תומס קרלסון שהחל מגיל 6 – הגיל שבו החל לבקר בגן החובה, סבל מהתעללות קשה של "חבריו" לגן ובשלב הבא לבית הספר ויומן רצח. מטבעם של ספרי מתח, שככל שמוסיפים פרטים כשבאים לספר עליהם מסתכנים בחשיפת ספויילרים.
ברובד השני של הספר יש אמירה מאד ברורה. זוכרים את הנער שהתאבד אחרי שחבריו התעללו בו גם במהלך היום וגם בפייסבוק? אז נשאלות השאלות היכן מתחילה והיכן נגמרת האחריות של המחנכים ברמות הגיל השונות? האם היא מתחילה ונגמרת בהקניית ידע או שמא יש להם גם אחריות חברתית לנעשה בחצר בית הספר ולפעילויות המשותפות של התלמידים אחרי שעות הלימודים? האם מורה או במקרה של הספר גננת שיודע/ת על אלימות והתעללות שמתבצעים ממש מעבר לשער או לגדר של בית הספר יכול/ה להגיב באדישות כל זמן שזה לא קורה בכיתה מול העיניים?
"…מה שקרה מחוץ לגן לא היה באחריותי. במתקנים שלי אף ילד לא הרביץ."… עמ' 304
"…אדישות היא לא פשע; אין אדם שיש לו כוח להיות מעורב בכל מצוקות האנושות. כל אחד בוחר לעצמו את האנשים ואת המלחמות ואת אסונות הטבע שנוגעים לו יותר. ויש גם כאלה שלא בוחרים בשום דבר. ככה פשוט יותר לחיות….." עמ' 136
הספר עוסק בשאלות האלה ומציג את הצד הבוגר של ילדים שבלטו כמו "…שלט צהוב שעליו כתוב: "תראו אותי, איזה כיעור! יש לי בגדים משונים וקשיי דיבור. תרביצו לי ותציקו לי! בבקשה, בבקשה תפגעו בי! תרוקנו אותי מהלא נורמלי שבי כדי שגם אני אהיה בן אדם!"…. (עמ' 146) ואז גדלו והפכו לבלתי-נראים.
אהבתי את זה שהסופרת לא חושבת שדרושים לה יותר מדי טויסטים בעלילה כדי ליצור מותחן מחוכם ולשלב בו בעיה חברתית אחת מן הקשות ביותר לדעתי.
