כל שנה בשבוע שלפני החג, מתחיל הבאזז – מה מבשלים, מה קונים,
ואני מנסה לדחות.. להדחיק..
כי אני עדיין לא מוכנה… הקצב שלי אחר..
אבל הרחש משפיע גם עלי…
אז אני עושה
רשימות של ארוחות,
רשימות של מצרכים,
רשימות של מתכונים,
אבל לא מצליחה להגיע למשהו שלם….
ומדברת עם חברות ושומעת על זו שכבר תיקתקה,
ועל ההיא שעדיין לא התחילה…
ואני בקצב שלי…הקצב שלי הפנימי..
יומיים קודם אני מכריחה את עצמי להתחיל להכין משהו.. רק כדי שארגע…
אז אני מכינה מנות אחרונות…
ומשהו קטן שאפשר להקפיא..אבל הלב שלי עדיין לא שם..
והמזל שלי שהבעל שלי שקצת מכיר אותי רץ וקונה את כל הסופר…
שלא יהיה חסר כשהרגע יגיע…
וערב קודם אני נכנסת למטבח ומתחילה בקטנה..
ואני בשלב הייאוש.. איך אספיק הכל מחר? ואולי מה שתכננתי לא יספיק לכל הארוחות?
לצימחונים , לקרניבורים, למתבגרים, לצעירים, לאורחים…
ואז מגיע הבוקר, מוקדם,
ואני קמה ברוח אחרת…
אפילו האוויר בחוץ מריח אחרת..
אוירה של חג, של התכוננות, של התעלות חרישית..
ואני נכנסת למטבח ופתאום הכל פשוט..
בשקט של הבוקר – כשחלק עדיין ישנים,
אני מכינה, מבשלת, מטגנת, אופה..
מבינה שכמובן יהיה יותר מידי מהכל –
אבל זה בסדר ,
זו השמחה,
על החג שהגיע,
ומעל לסיר של המרק –
המחשבות והתודות על השנה שחלפה,
על החרטות על הטעויות,
על האתגרים, על הדמעות ועל שמחות,
על הכרת התודה על כל מי שאיתנו בריא ושמח,
ומעל לתבשיל –
הבקשות הנלחשות לקב"ה שהשנה הזו תהיה יותר טובה מהקודמת,
שישמור על כל האהובים עלינו כל דקה בכל מקום ובכל זמן…
על האתגרים שעומדים בפנינו – שיהיו לנו הכוחות להתמודד איתם
ועל השמחות הקטנות והגדולות הצפויות לנו…
והמנגינה הזו שנלחשת מעל לכל,
היא שתעשה גם את החג הזה למוצלח כל כך,
ומי יתן והקבה ימלא את כל משאלות ליבנו לטובה..
שנה טובה!
